אסתי זקהיים | צילום: יובל חן
אסתי זקהיים: "אחי הסתיר שיש לו איידס כי פחד שיתנכרו לו"
עשרות שנים אחרי שאמן הפרפורמנס המוביל בישראל דני זקהיים מת, התגלו לגמרי במקרה ברחוב בראשון לציון ארגזים מלאים בעיזבונו. התעלומה מי החזיק בהם ומדוע זרק אותם לא נפתרה. אולם מרגע שהגיעו לידי אחותו, השחקנית אסתי זקהיים, היא יזמה תערוכה מקיפה ממה שנמצא בהם. זו גם ההזדמנות שלה לדבר בגלוי על סיבת מותו: "שנים שמרתי את זה כסוד מבושה שהיא בכלל לא שלי, ומרגע שאמרתי שאחי מת מאיידס, משא כבד ירד מכתפיי"
״אני מאמינה בצירופי מקרים״, אומרת השחקנית אסתי זקהיים”. בקיץ האחרון היה סוג של צירוף מקרים גורלי. מצד אחד, סיביל גולדפיינר מבית האופנה קום איל פו התקשרה אליי ואמרה שהיא רוצה לעשות קולקציית קפסולה בהשראתו של דני, אחי, וערב מחווה. מצד שני, שבוע אחרי פתאום קיבלתי טלפון מבחור שקוראים לו כפיר גנון, שמספר לי שהוא מצא ברחוב בראשון לציון ארגזים ובהם תמונות וערימות של מכתבים שכתבתי לדני כשהייתי בת 15 וחצי והוא היה בקנדה״.
דני זקהיים, יליד 1958, בוגר תלמה ילין ובית הספר לאמנות במונטריאול, היה מעצב ואמן רב־תחומי, שבלט בנוף האמנות המקומי של שנות השמונים והתשעים. הוא זכה בפרס האמן הצעיר ב־1991 והשתתף בתערוכות רבות, בהן במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל. ב־1988 הקים ביחד עם תמר רבן וענת שן את מקלט 209 לקידום אמנות המיצג בישראל (הפעיל עד היום בהנהגתה של רבן) והתפרסם רבות בזכות מיצגים יוצאי דופן וגרנדיוזיים.
זקהיים מת ב־1994 בגיל 35 ופתאום עכשיו התגלו המכתבים ואחריהם הופיעו גם ארגזים עם בגדים ששימשו אותו במיצגים, תצלומים תיעודיים ובהם גם תמונה של אסתי ודני כשהופיעו ביחד בפסטיבל עכו ב־1983. באחד הארגזים התגלתה מפה ענקית, שנעלמה לפני שנים, שאותה תפר מהבגדים שלו והציג על שולחן ענק, שבו הוצבה אינפוזיה עם נוזל דמוי דם שטפטף לתוך כוסות יין וצלחות עם הטבעות הפנים שלו, ״מין מונומנט של הארוחה האחרונה״, אומרת זקהיים.
עתה מוצגת המפה, ביחד עם חלק מהמכתבים, הבגדים ושאר החומרים שנמצאו בתערוכה לזכרו שאצר ליאב מזרחי ונפתחה בסוף השבוע בבית בנמל בתל אביב. זאת לצד קולקציית בגדים שנוצרה בהשראתו בקום איל פו. בעיתוי הזה החליטה אסתי זקהיים לחשוף את הסיבה למותו של אחיה, אחרי כל כך הרבה שנים.
״מכרה זהב״, מתארת אסתי זקהיים את מה שנמצא בלי שיש לה מושג איך הארגזים האלו התגלגלו לרחוב ואיפה היו עד עתה. ״דני מעולם לא גר בראשון לציון ולא היה לו שם מחסן״, היא אומרת. ״עד עכשיו אנחנו לא מצליחים לפענח איך זה קרה ולמי יש את המפתח לפתור את התעלומה. דיברתי עם קרול גודמן, אשתו, שפירקה את הדירה שלהם אחרי שדני מת — והיא לא ידעה. דיברתי עם ענת שן ועם תמר רבן וגם להן לא היה מושג. בסוף פרסמתי פוסט בפייסבוק על זה שפתאום מגיעים חפצים ואנחנו לא יודעים מאיפה, ואז כל מיני צלמים, כמו אלדד רפאלי, שלחו תמונות שלו ונוסף עוד חומר — התעלומה לא פוענחה״.
עבור זקהיים המפגש עם המכתבים, כ־40 במספר, היה מרגש ומציף ומטלטל. ״זה היה כמו לקרוא ביומן. לפגוש את עצמך מפעם. זה דברים שאת גם שוכחת. פתאום אמרתי לעצמי, ׳וואי, אלוהים, איזו ילדה אומללה. משוגעת על כל הראש הייתי׳. הם גם העידו על מערכת היחסים עם דני שהיתה מאוד מורכבת ועמוקה: הוא היה גם אחי, גם הערצתי אותו. גורו והחבר הכי טוב ופרטנר לעבודה".
המפגש עם החומרים והזיכרונות היה גם הרגע שסימן לה שצריך להחזיר את דני למודעות והפעם לדבר על סיבת מותו בלי הסוד שמנע את האפשרות לדבר על יצירתו, שבה בלט המוות כמוטיב מרכזי — מהרגע שנודע לו כי הוא נשא איידס ב־1986, כשמונה שנים לפני שמת. זה בא לידי ביטוי בחליפה לבנה עשויה תכריכים שהרבה ללבוש במופעים שלו, או ארון קבורה שיצר ובתוכו קבר כדים עם בגדיו.
״דני היה אמן באמת גדול. באמת נורא מוכשר, נורא חדשני, נורא חתרני, בחיים שלו הוא התעסק במוות, ובמוות שלו הוא עדיין חי כי הדברים שהוא עשה עדיין רלבנטיים״, אומרת זקהיים. ״הוא הקדים את זמנו ואני רוצה שיידעו״, היא מוסיפה. ״אני רוצה להגיד 'דני זקהיים אח שלי היה אמן מדהים, מוכשר וססגוני', ושלא יענו לי: 'לא שמעתי עליו׳״.
אסתי זקהיים מאמינה שאחת הסיבות שדני נעלם מהתודעה קשורה לבקשה של אמם, ורדה, שלא לחשוף את סיבת מותו. ״אני לא חושבת שזו צריכה להיות הפריזמה היחידה שבה מתייחסים לאמן כל כך מוכשר, אבל אמרתי לה שאי אפשר לנתק יותר את גוף העבודה שלו מהפרטים הביוגרפיים וההתמודדות שלו עם החיים״, היא אומרת.
״הוא יצר במשך כ־13 שנים שמתוכן שמונה שנים הוא ידע שהוא נשא והתעסק עם המוות. עד אז היה ביצירה שלו משהו שנורא חגג את החיים, ובאיזשהו שלב את ממש רואה את ההתעסקות עם משפחה ועם חיים ועם מוות״.
גם דני עצמו שמר על זה בסוד כל שנות מחלתו וגם לאחותו אסתי לא גילה. "אבל אני ידעתי. היה בינינו סוג של טלפתיה, הוא ידע שאני יודעת. ביומן שלו כתב: ׳אסתי יודעת, אני יודע שהיא יודעת׳".
כעסת עליו שלא גילה לך?
"כעסתי אבל גם הבנתי שהוא רצה להגן עליי. הוא ידע שרציתי לנסוע ללונדון ללמוד משחק, להגשים את חלום הילדות שלי, והיה די ברור שאם הייתי יודעת לא הייתי נוסעת. כי הזמן קצוב וזו היתה אז מחלה עם גזר דין מוות. אז אולי אני אומרת לעצמי שהוא שמר את זה בסוד כי הוא שמר עליי כדי להרגיע את הכעסים שלי".
מישהו ידע?
"קרול ידעה והיא בחרה להישאר איתו ולטפל בו ולסעוד אותו. אבל אבא שלי לא ידע עד יום מותו. רוני אחי, שנפטר לפני שנתיים, לא ידע הרבה שנים אחרי מותו של דני, עד שאני כבר לא יכולתי יותר וסיפרתי לו. דני היה אדם מאוד משפחתי והפחד שלו היה שינכרו אותו מהאחיינים שלו״.
באמת? הוא חשב ככה?
"תראי, זה קרה לכל כך הרבה חולים שהמשפחה התנכרה להם. לפני שנה ראיתי את הסדרה הבריטית 'It’s a Sin' המתארת את השנים של תחילת האיידס. בחמש בבוקר הילדים שלי קמו אליי כי געיתי בבכי. אחריה הרגשתי שאני יושבת שבעה שוב. רמת הבורות היתה אז עצומה. זו מחלה קמאית בגלל שהשורשים שלה הם מיניים״.
זקהיים מספרת כי לאורך השנים, כששאלו אותה ממה אחיה נפטר, היתה אומרת את האמת. אבל כשרצו לראיין אותה בתקשורת הודיעה שלא מדברים על זה אחרת אין כתבה. ״כיבדתי את אמא שלי ואת הרצון שלה כי זה הבן שלה. ככל שהשנים נוקפות אני מרגישה גם כעס על זה. אני רוצה לתת לדני את האפשרות לשוב ולחיות דרך החומרים האלה״.
איך אמא שלך הגיבה להחלטה הזו?
"היא לא הסכימה. היא כועסת, היא ברוגז. ואז היא ראתה את התווית על קולקציית הבגדים החדשה, שבה כתוב שהוא נפטר מאיידס, והיא נורא כעסה והיא התקשרה אליי ובכתה ונזפה בי ואני נזפתי בה בחזרה. אמרתי לה: 'נמאס לי לשתוק, נמאס לי להתבייש בשבילך'".
מה החשש הגדול שלה?
"מה יגידו".
עדיין, בגיל הזה?
"איך היא תסתכל על עצמה, על הבן שלה. היא אישה סופר־אינטליגנטית, ואם היא היתה עוצרת שנייה וחושבת עוד קצת מעבר לפורמט שהיא רגילה לחשוב בו: כאילו, אין בושה שזה במשפחה אחרת, היא אפילו היתה יכולה לכעוס על אמא אחרת שמתנהגת כך — אבל ׳לא בבית ספרנו׳".
זקהיים אומרת שהיא לא יודעת אם היא בחרה בעיתוי או העיתוי בחר בה. "אבל מהרגע שזה התחיל לקרות אני מרגישה שמשא אבנים ירד מהכתפיים שלי. עייפתי מלשאת סודות, ועוד של אחרים, מילא שלי. זה לא שלי, וזה גם נוגד את השקפת עולמי, את מי שאני, בתור אישה עם מודעות חברתית ופוליטית שמתנדבת בוועד למלחמה באיידס ויש לה כל כך הרבה חברים בקהילה הלהט״בית. יש לי כל כך הרבה חברים שהם נשאים וחיים חיים נפלאים ומלאים״
אמא שלך באה לפתיחה?
"ברור. לאמא שלי יש היכולת לכעוס ולא לדבר על זה. היא הודיעה שהיא כועסת, ובזה זה נגמר. מבחינתה אין סתירה בין זה שהיה לה בן שהיה אמן גדול ומדהים ונפלא אבל לא מדברים עליו מספיק לבין ההבנה שחלק מהסיבה לכך היא הסתרה, הכחשה ובושה״.
* * *
דני תמיד היה שם
״דני היה החברה הכי טובה שלי״, מספרת סיביל גולדפיינר, הבעלים של קום איל פו. ״הוא לימד אותי על אמנות, הוא חשב על השם ׳קום איל פו', הוא עיצב את הלוגו הראשון. קרול גודין ואני הקמנו את בית האופנה אבל דני תמיד היה שם. המחשבה מאחורי הקולקציה היא להזכיר איזה אמן גדול הוא היה״.
הקולקציה 'Comme il Faut x Dan Zakhem' מונה ארבעה פריטים שנוצרו בהשראת עבודותיו של זקהיים והיא מחווה לאסתטיקה שאפיינה את יצירתו ואישיותו. לדוגמה חולצת טי שירט 'Dan' ועליה הדפס Lots of Lost מ־1993 עם פורטרט אישי שלו בצילומו של אורן דר שהפך לאחת מעבודותיו הבולטות ביותר. על חולצה נוספת Soldier מופיע צילום של זקהיים לבוש מדים, מתוך עבודת הפרפורמנס שלו Ningy the Gingy שבה הוא קורא: "אני דן זקהיים, אמן ציוני בארץ ישראל מדליק משואה זו לתפארת מדינת ישראל".