שפויים, צאו מהמחפורת

על מהלכי הממשלה צריך להסתכל כעל מבצע צבאי לכל דבר. הקואליציה אימצה ומיישמת בדייקנות את הדוקטרינה הצבאית של "הלם ומורא": מתקפה בכוח מופרז, בכל החזיתות, כדי להוציא לאויב - אזרחי ישראל במקרה זה - את הרצון להתנגד ולפגוע ביכולתם להגיב.

הציר המרכזי של המתקפה הוא כמובן "הרפורמה לתיקון מערכת המשפט", שנועדה "לתקן" באותה מידה שמתקפה בנשק כימי נועדה לסייע לחולי סרטן.

השלמת המהפכה המשפטית תשנה לעד את מבנה המשטר בישראל, ומפאת חשיבות המבצע הוא חולק בין שני אוגדונרים חסרי מורא - שמחה רוטמן ויריב לוין. הראשון משגר את גייסותיו לחיסול הוועדה לבחירת שופטים, האחר מאגף עם פסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות וריסוק היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה.

אבל כמו במבצע מתוכנן היטב, המתקפה המרכזית מקבלת מטריה ארטילרית אדירה, הרעשה שמסיטה את תשומת הלב ומאלצת את האזרחים המותקפים לפצל כוחות ולבזבז אנרגיה. אינספור הצעות חוק הזויות ומינויים בלתי נתפסים ומתקפות פתע מילוליות נטולות רסן מושלכים למערכה לכל אורך החזית, מהטרלות ציניות עד ניסיונות הרס קונסטרוקטיביים: תוכנית לפירוק כאן 11 וחיסול השידור הציבורי, הצעת חוק דרעי 2, הצעת איסור דיבור על נטייה מינית בבתי הספר, מאסר על לבוש לא צנוע בכותל, הוספת "בהשם אנו בוטחים" על שטרות הכסף, השתלטות על מח"ש, חסינות ממעצר לראשי ערים, מניעת התמודדות בבחירות מתומכי חרם, הקפאת ריבית על משכנתאות, איסור שימוש בהקלטות בתחקירים עיתונאיים, הגבלת זכות השביתה, מתן אפשרות לפוליטיקאים ובני משפחותיהם לגייס תרומות, פיזור הכנסת רק ב־70 ח"כים, גירוש אזרחים שביצעו פיגועים, ביטול מיזמי תחבורה פרטיים בשבתות, ביטול אירועי תרבות בשבתות, אסנת מארק כמנכ"לית משרד המדע, אלעד ברדוגו כיועץ משפטי של נתיבי ישראל, משה בן זקן כמנכ"ל משרד התחבורה, וקריאות למאסר של היועמ"שית המכהנת והיועמ"ש הקודם ונשיאת העליון והנשיא לשעבר. וכל אלה עטופים בשיח אורווליאני כל כך ציני ומסולף - "רק הרפורמה המשפטית תחזיר את ישראל להיות דמוקרטיה אמיתית" - עד שקשה אפילו להתחיל לקלף את מילותיו ולחשוף את ערוותו.

בימי שגרה, כל אחת מההרעשות האלה כשלעצמה היתה מרעידה את אמות הספים. אבל השילוב שלהן והיעדר כל סינון או תחתית מאפשרים להן להמשיך להתקיים בעולם המציאות. בינתיים, זו ההצלחה הגדולה של המתקפה: המכלול אינו ניתן להכלה. הוא מורכב מדי, בלתי ניתן לתפיסה, עד שאיש אינו מסוגל להתמודד איתו עד תומו. אבל המכלול משמעותו השמדה של מדינה.

אבל יש תקווה. כדי למצוא אותה, צריך להתבונן מעבר למסך העשן הסמיך ולזהות ניואנסים. אם להישאר בעגה החי"רניקית, לחזית נשלחים גדודי "המחורעים", אלה שלא אכפת להם מכלום ואין להם בעיה לעשות רעש ולחטוף את האש. השלמה קרעים והטלי גוטליבים והאלמוג כהנים והאורית סטרוקים, כולם ששים אלי קרב.

אלא שמאחוריהם שוכבים במחפורת גייסות השתיקה. אלה שקולם לא נשמע, ובשתיקתם הם מאפשרים את המשך המתקפה. אלה שבאצבעם יכולים לעצור את הטירוף, ובכל זאת עוצמים עיניים וילחצו על הכפתור הירוק של ההצבעות - כדי לפקוח אותן אחר כך ולראות מה נשאר.

כי חרף החשיבות העצומה שמיוחסת בממשלה לרפורמה, יש עדיין קו הפרדה ברור בין המתלהמים לשתקנים. סריקה של חשבונות הטוויטר של חברי הכנסת ושרי הליכוד, למשל, חושפת כי בחשבונות של ישראל כץ, דני דנון, ניר ברקת, אבי דיכטר, אלי כהן, יואב גלנט, גילה גמליאל, יואב קיש או יולי אדלשטיין לא תמצאו מילה של תמיכה ברפורמה. למען האמת גם לא אזכור שלה, מטוב ועד רע. גם לא בחשבון הפייסבוק של חיים כץ. לא אחרי ההפגנות הגדולות, לא אחרי עצומות הכלכלנים והמשפטנים, לא אחרי התבטאויות נשיאת העליון, לא אחרי נאומים של לוין. שתיקה רועמת. כאילו מדובר במיזם אישי של שר המשפטים, שמתרחש בממשלה אחרת בארץ רחוקה.

חברי הכנסת והשרים האלה מצייצים שוב ושוב על כל נושא אקטואלי: מהקשחת המדיניות מול מחבלים, דרך השתתפות בצער משפחות הנרצחים ועד חיזוק ידי צה"ל וחייליו או הבעת תמיכה בנפגעי רעש האדמה בטורקיה. אבל אף מילה על הרפורמה שעליה משליכה כעת ממשלת הימין את כל יהבה.

קיש חרג משתיקתו בציוץ אחד וחיזק את ידיו של לוין כשהצעת החוק הוגשה, ומאז דמם. אדלשטיין הרהיב עוז ואמר בראיון לדפנה ליאל את ההיפך - דרושה הידברות והסכמה רחבה. וזהו. אף מילה, מאף אחד. יותר מזה, בימים האחרונים פנה "כלכליסט" לכל אלה וביקש התייחסות פומבית לרפורמה במערכת המשפט. חלקם לא ענו כלל, האחרים סירבו להתייחס. מהפכה? רפורמה? מה זה קשור אלינו?

השתיקה הזו רבת משמעות. באקלים הנוכחי היא כמו עלייה על בריקדות. אבל שתיקה אינה פותרת. אין בה די. צריך להפוך אותה למעשה בעולם. אחרת אין הבדל.

ב־2019 תקף ישראל כץ את "חוק השואה" שנחקק בפולין ואסר לטעון שפולנים סייעו לנאצים. כץ תקף בצדק ואמר דברים ישירים: "הפולנים סייעו, זאת האמת, ושום חוק לא ישנה אותה". הוא הבין אז, ומבין גם היום, שהיכולת של הממשלה הפולנית הפופוליסטית לחוקק חוק שאוסר על אמירת אמת נגזרת מהכוח המוחלט שניתן לה. להבדיל, ובלי קישורים שואתיים מיותרים, אפשר להניח שכץ אינו עיוור לתהליך של שבירת מאזן הכוחות המתרחש כעת בישראל. אבל למרות שהוא יכול להשפיע, כץ אינו פוצה פה. והשתיקה שלו הופכת אותו לשותף.

ניר ברקת היה יזם ומשקיע הון סיכון שעשה מיליארדים מההייטק הישראלי. הוא יודע היטב - טוב מכל מי שנמצא בממשלה - כיצד המתקפה על מערכת המשפט תשפיע על הסטראט־אפ ניישן הישראלית. הוא קורא את העצומות של אנשי ההייטק, הוא רואה את המספרים, הוא מזהה את תזוזות הכסף והמוחות עוד בטרם נחקק סעיף אחד. החברים שלו נמצאים שם, לא יכול להיות שזה אינו מדאיג אותו. אבל למרות שיש כוח עצום בידיו, הוא שותק. ובשתיקתו הוא שותף.

אלי כהן הוא בעל תואר בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, רואה חשבון ומרצה למימון בעברו. הוא יודע היטב על מה מדברים 300 הכלכלנים הישראלים, ו־56 הכלכלנים הבינלאומיים הבכירים, חתני נובל ודיקנים מצמרת האוניברסיטאות, שטורחים להתאגד וליזום עצומות כדי להבהיר כמה גדול ומהיר יהיה הנזק של המהלכים האגרסיביים לכלכלה הישראלית. הוא היה שר הכלכלה ויודע מי זה לארי סאמרס, שר האוצר לשעבר של ארצות הברית, ומבין את משמעות האזהרות שלו. הוא היה חבר במפלגת כולנו, שהגנה על מערכת המשפט. וגם הוא כעת מרכין ראש ושותק.

אבי דיכטר היה לוחם אמיץ בסיירת מטכ"ל וראש השב"כ, שפעל במשך שנים כחבר כנסת למען גיוס שוויוני לצה"ל. כאשר בג"ץ ביטל (!) את חוק טל שפטר חרדים משירות, דיכטר אמר מילים שהיום נשמעות כלקוחות מסרט מדע בדיוני: "אני מברך את נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש על שנתנה תוקף חוקי למה שכולנו הרגשנו וידענו". וזה אותו דיכטר ששותק עכשיו לנוכח הבליץ שיחסל את האפשרות של בג"ץ לבטל חוקים או לבקר את הממשלה; בליץ שאחת התכליות העיקריות שלו היא קיבוע הפטור המפלה משירות שממנו נהנים החרדים. גם הוא בשתיקתו שותף למתחולל.

וכמוהם גילה גמליאל, שצייצה נגד הצעת החוק של ש"ס להכניס לכלא נשים לא צנועות בכותל, אבל מתעקשת לא לקשר בין ההצעות האיראניות האלה למהפכה הגדולה שמתרחשת בתמיכתה. או דני דנון, שהיה שגריר באו"ם ומבין היטב את המשמעות של ההתבטאויות המתריעות מצד נשיאי ארצות הברית או צרפת, ואת העוצמה הבינלאומית שמערכת המשפט מקנה לישראל, ושותק.

כל אלה אינם טיפשים כלל. הם מזהים את הוואקום שנוצר בממשלה באזור השכל וההיגיון הבריא, אבל בוחרים לא למלא אותו. לטובת מה בעצם הם נאחזים בשתיקתם? מדוע הם נמנעים מלהביע עמדה? הרי שימור הקואליציה כשלעצמו אינו עילה מספקת, אם זו פועלת נגד תפיסת עולמם, או שפעולותיה גוררות נזקים חמורים שהם מזהים אותם.

התשובה המקובלת היא פחד. קל לדעת כיצד תיראה המתקפה על מי שיקום מתוך המחנה ויעז להתנגד. אבל פחד ממה בעצם? האיום היחיד הוא חיסול הקריירה הפוליטית שלהם. זה לא מעט, אבל זה גם לא הכל. יש חיים אחריה - איילת שקד תעיד - וממילא בשינויים הפוליטיים המהירים, האיום יכול גם לא להתממש, או להתהפך לגמרי. לעומת זאת התעקשות לשתוק עלולה מהר מאוד להתברר כהתעקשות לממש את הכרטיס לטיטניק.

מנוסים ואמיצים ככל שיהיו, כעת הפחד שולט בהם. הם אינם יוצאים מהמחפורת. אבל גם הם צריכים להעיז ולהסתכל מבעד למסך העשן הסמיך, ולראות שניצבת בפניהם כעת הזדמנות חד פעמית - היסטורית, בלי להפריז - להביא קול שפוי. הם כמעט לא צריכים לעשות כלום, די בהבעת היסוס. כפוליטיקאים מנוסים, הם יודעים זאת היטב.

בינתיים, בבחירה לשתוק, לא לעשות מעשה ולא להביע עמדה, הם מצטרפים לסוכני הכאוס. הם ייזכרו כחברי כבוד במסדר ההרס. עדיין, יש בידיהם ימים ספורים כדי להתאחד ולתקן.

סייע בהבאת נתונים: עדיאל איתן מוסטקי