הזכות לפרטיות של המתים קמה לתחייה

אחרי שבישרו על מותה של הפרטיות, נראה שהיא קמה לתחייה וחוקים ישנים וחדשים נרתמו כדי להגן עליה. מטבע הדברים, פרטיותם של המתים זכתה לפחות תשומת לב, והעמדה העקרונית בחוק הגנת הפרטיות הישראלי הייתה כי למתים אין כמעט אף פעם זכות לפרטיות. כעת נראה שגם זכות הפרטיות של המתים קמה לתחייה.

בשנת 2020 פנו המוסדות האקדמאיים הגדולים בישראל לרשות האוכלוסין וההגירה, בבקשה לספק להן מידע ממרשם האוכלוסין, אודות עובדים לשעבר שהיו זכאים לפנסיה תקציבית אך נפטרו, כדי להפסיק לשלם קצבאות פנסיה לעובדים שאינם עוד בין החיים. אף שהדברים נראים ברורים מאליהם והמידע בדרך כלל פומבי, המדינה התנגדה למסור את המידע למטרה זו, וטענה שמדובר בפגיעה בפרטיות הנפטר. המדינה טענה בנוסף, שהחוק שמסדיר מסירת מידע ממרשם האוכלוסין אינו מתיר לה לחשוף, בפני גופים כמו האוניברסיטאות, מי מבין מקבלי הקצבאות נפטר.

המוסדות סירבו להשלים עם התשובה, לאור ההשפעה התקציבית וחוסר ההיגיון בתשלום קצבאות למתים, ועתרו נגד המדינה לבית המשפט לעניינים מנהליים. בית המשפט קבע את המובן מאליו: מצב בו נפטר ימשיך לקבל קצבת פנסיה, רק משום שחשיפת דבר מותו תפגע בפרטיותו, אינו הגיוני. בהתאם, בית המשפט קבע שלמרות שהחוק אינו עוסק בנושא במפורש, יש לפרש אותו באופן המאפשר למדינה להעביר את המידע הנחוץ, ושהשאלה אם אדם בחיים או לא אינה שאלה שיש בה כדי לפגוע בפרטיותו של אדם.

בתחילה, המדינה לא השלימה עם ההחלטה, והגישה ערעור על פסיקתו של בית המשפט לעניינים מנהליים, שעודנו מתנהל. לאחרונה חל שינוי בעמדת המדינה: משרד המשפטים פרסם את טיוטת צו הגנת הפרטיות (קביעת גופים ציבוריים), לפיו האוניברסיטאות בלבד יקבלו מידע על עצם פטירתו של אדם. המדינה מצדיקה זאת בנימוק הברור מאליו – תשלום קצבאות, על ידי האוניברסיטאות, למי שאינו זכאי לכך, נעשה על חשבון הקופה הציבורית ולכן גם על חשבון הציבור.

עמדת המדינה מעוררת כמה קשיים. קיים הבדל בין מידע אודות אדם שנפטר (שגם הוא לא נחשב בדרך כלל פרטי, בכפוף לשאלות של כבוד המת), לבין מידע אודות עצם פטירתו של אדם. יש להדגיש – מדובר בשאלה האם אדם מת או חי ותו לא. עובדת הפטירה אינה נחשבת באופן אינטואיטיבי על ידי הבריות לעניין פרטי. הנוהג הרווח הוא הפוך – לפרסם מודעת אבל, להציב מצבה, ולהנציח את זכר האדם בדרכים שונות.

עמדת המדינה, לפיה על החוק לציין במפורש מתי מותר למסור מידע על עובדת פטירתו של אדם, לא מתמודדת עם המשמעויות הפרקטיות הרבות שיש לפטירתו של אדם, כפי שאפשר לראות מעתירת המוסדות האקדמיים. אין שום סיכוי למנות בחוק את כל המצבים בהם צריך ומותר יהיה לחשוף את עובדת פטירתו של אדם (ואחרי כמה זמן).

העמדה מקבעת את הפרשנות השגויה, פרקטית וחוקית, לפיה עצם פטירתו הוא מידע פרטי והמדינה תקבע מתי ולמי הוא יימסר. כאמור, חוק הגנת הפרטיות עצמו כמעט ולא מגן על פרטיותם של נפטרים, ולא בכדי.

יתרה מזו , המדינה בוחרת לפתור בעיית רוחב באופן נקודתי בלבד. הצרה של תשלום קצבאות לנפטרים, אינה צרתם של האוניברסיטאות בלבד. גופים מוסדיים מנהלים קרנות פנסיה של מיליוני אזרחים, הם הציבור. תשלום עודף של קרנות אלו, משמעו פגיעה ישירה בציבור עצמו. הרי כפי שכבר התרחש בעבר, קריסה של קרן פנסיה, תיפול ישירות על כתפי המדינה ותקציבה. אין זה סביר שאדם, המקבל פנסיה תקציבית או מבוטח בקרן פנסיה פרטית, יצפה כי דבר פטירתו יישמר בפרטיות כך שיורשיו יוכלו להמשיך ליהנות מזכויות להן הם לא זכאים. עובדה זו נכונה גם אם אותו אדם מקבל פנסיה מהאוניברסיטאות או מקרן פנסיה אחרת שאינה זכאית לקבל את המידע על מבוטחיה שנפטרו.

יש להצטער על כך שהמדינה, שמתעכבת שנים ארוכות בעדכון חוק הגנת הפרטיות, באופן שפגע משמעותית בזכות הפרטיות של החיים, מתעקשת לשמור על זכויות שאין בהן היגיון ושחוק הגנת הפרטיות כלל לא התכוון לתת. טוב היה אם המדינה הייתה פותרת בעיית רוחב באופן תשתיתי וקובעת כי המידע על עצם פטירתו של אדם, אינו מידע מוגן תחת חוק הגנת הפרטיות ולכן כל גוף רשאי לקבלו.

עדיף לרכז את המאמצים במקומות החשובים והדחופים, במקום להתעקש על פרשנות נוקדנית שיוצרת זכות שהכנסת לא התכוונה לתת ושאין לאף אחד סיבה לגיטימית לדרוש.

ליאור תלמוד הוא עורך דין במשרד עוה"ד AYR – עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות' ועוסק בתחום הגנת הפרטיות