כך שינתה הקורונה את העסקים ביפן מהיסוד

יוני 2023, כחודש לאחר שהוסרו כל הדרישות בנוגע לחיסוני קורונה בכניסה ליפן, וחצי שנה אחרי שתיירים החלו לטפטף בחזרה למדינה שהפעילה את מגבלות הכניסה החמורות ביותר בעולם.

יום שלישי, תשע בבוקר, טוקיו, לובי הכניסה למטה העולמי של חברת דנטסו – תאגיד הפירסום הגדול ביפן ואחד המובילים בעולם. גורד שחקים מעוצב לעילא באחד ממרכזי העסקים הרבים של טוקיו. אני מביט בפליאה סביבי, בודק שוב את השעה לראות שלא נפלה טעות. המקום הזה תמיד הומה, תמיד שוצף וקוצף, ליד דלפק הדיילות המגישות לך תג זיהוי תמיד משתרך תור מסודר, כנפי השערים בכניסות מדנדנות שוב ושוב כשזה נכנס וההוא יוצא, ממהר ומלא חשיבות. והבוקר – כל כך שקט כאן. כמעט שאין יוצא ואין בא. אפילו המסכים הגבוהים המציגים אנימציה בלתי פוסקת של דמויות צועדות קדימה – כבויים. כשלוש שנים לא הייתי כאן. לאן נעלמו כולם?

התשובה שקיבלתי אולי איננה מפתיעה, כי ככה נראה העולם של עבודה מהבית ועבודה מרחוק אחרי תהפוכות הקורונה, אבל ביפן, השינוי הזה כמעט בלתי נתפס. זו מהפכה של ממש.

במשרדי רוב החברות שביקרתי בהן, נמצאים מדי יום לא יותר מ-10% עד 30% מהעובדים. הם עובדים מהבית ומקיימים את רוב פגישות הלקוחות בזום. זו אותה יפן שבה, כאשר הייתי מבקש מעובד מקומי לשלוח מייל או לטלפן ללקוח כדי להעביר תשובה לשאלה או למסור דיווח כזה או אחר היו מסתכלים עלי בסלחנות ומסבירים לי בפעם האלף שככה לא מתנהגים. צריך לבקש פגישה, פנים אל פנים, להגיע למשרדו של הלקוח, גם אם זה ייקח שעה בכל כיוון, ולהעביר את המסר בצורה מכובדת וראוייה – כי לקוחות צריך לכבד ויחסים צריך לבנות.

שלא לדבר על הנסיעה היומית מהבית למשרד. רוב העובדים השכירים בטוקיו גרים רחוק מהמרכז. זה אומר להתגלגל ברכבת או שתיים יותר משעה בכל כיוון, לפעמים בעמידה ובדוחק, לתפוס תנומה בדרך. זו שיגרה מתישה שאיש לא חשב שניתן לשנות אותה. ביפן אומרים shikata ga nai – אין מה לעשות, ובזה בדרך כלל מסתיימים הוויכוחים והטרוניות. זה קשה, אבל זה מה שיש. עוד מילת מפתח בהקשר הזה היא gaman - שילוב של סבלנות, כוח סבל, התמדה, איפוק ושליטה עצמית. זו תפיסה הפוכה מזו המוכרת לנו היטב של עמידה על 'מה שצודק', או 'מה שמגיע לי'. והנה משתנות הנסיבות ומשנות את כל מה שהיה מובן מאליו.

מתוך השינויים בהתנהלות בעבודה, גם בחיי הבית, המשפחה, הזוגיות חלים עכשיו שינויים גדולים ומסקרנים. במשפחה היפנית העירונית הטיפוסית שהיכרנו, הגבר עובד, "סאלארי-מאן", שכיר בחברה זו או אחרת, האישה – בבית – דואגת לילדים ומנהלת את כלכלת הבית. וכבר מוכרים לעייפה הסיפורים, שחלקם אפילו נכונים, על דמי הכיס שהאישה מקצה לבעלה ל"בילויים". הגבר, יוצא מהבית מוקדם, עושה את דרכו לעבודה ברכבת הצפופה. מסיים את יום העבודה במשרד וממשיך אותו לא פעם ולא פעמיים עם הקולגות או עם לקוחות לשתיית ערב. הוא ישוב הביתה מאוחר, שתוי יותר או פחות, הילדים ישנים, האישה עייפה, וחוזר חלילה.

אותו גבר עובד עכשיו הרבה מהבית, וגם כשמגיע למשרד – ברוב הערבים פשוט יחזור הביתה. ואפילו – יאכל את ארוחת הערב עם משפחתו. "אנחנו שותים ואוכלים בחוץ הרבה פחות. מה שפעם היה מובן מאליו או הכרחי – היום כבר לא. אתה מגלה שבעצם אתה לא באמת רוצה להמשיך כמו אוטומט לארוחה ושתייה עם חברים לעבודה ומעדיף להגיע הביתה. פתאום נהיה הרבה יותר קל לסרב. אפילו לבוס. זה היה דבר חדש לגמרי בשבילי" - מספר לי מנהל בחברת IT. "לא זוכר מתי אכלתי ארוחת ערב בבית. במשך השבוע הייתי חוזר שיכור, ובסוף השבוע יוצא לשחק גולף שוב עם עמיתים מהמשרד או עם לקוחות". "אני מדבר עם אשתי יותר מאי פעם. מכיר את הילדים יותר מתמיד", הוא מספר. נו, אני שואל, ואתם מחזיקים מעמד? והוא עונה שלמרבה הפתעתו היחסים שלהם השתפרו מאוד.

לא לכולם הבית הוא מקום סביר ונעים לעבוד ממנו. הדירה אינה גדולה ובדרך כלל לא יימצא בה מרחב לחדר עבודה. בשיחות און ליין פנימיות, יישארו המצלמות סגורות, כדי לצמצם את חשיפת הבתים או הדמויות שמסביב. לא פעם נשמעים, מטבע הדברים, קולות ילדים, או הורים קשישים. זה נסלח. בעבר זה ממש לא עלה על הדעת. המרחב האישי והמרחב המקצועי מנותקים זה מזה. ילדים ומשפחה אינם חלק מנושאי השיחה בעבודה. לא חולקים בהתרגשות תמונות של הקטנים בבית הספר ולא יוצאים יחד לשתות עם בני הזוג של עמיתים.

איך ישפיע כל זה על הדרך שבה מתנהלים עסקים ביפן?

היום, הם חושבים פעמיים לפני שיבקשו פגישה פנים אל פנים. לקוחות שואלים יותר מדוע הפגישה נחוצה ועל מה בדיוק רוצים לדבר איתם. גם הם, מן הסתם, מעדיפים להישאר בבית... לוח הזמנים הפך להיות הרבה יותר צפוף כשפגישת זום אחת נושקת לשנייה. זה כמובן מאוד יעיל וחסכוני בזמן, אבל מקשה מאוד לייצר מערכות יחסים פחות פורמליות שהן מרכיב מרכזי בעולם העסקי ביפן. זה עולם עתיר כללים עם הרבה דגש על מה ומתי תעשה ומתי כדאי מאוד שלא תעשה. מתי להיות מאוד רשמי, קר וזהיר, ומתי להשתחרר, להשמיע אמירות ברורות יותר ואפילו להשתטות. במשרד – רשמי ומדוד, בארוחת הערב המשותפת, על סאקה ו-וויסקי במים – פתוח יותר, גלוי יותר. נשארו שיחות הזום, או אפילו שיחות פנים אל פנים בסביבה השמורה היטב של המשרד. ושם הכללים ברורים - אומרים את מה שאמורים לומר, מה שמצפים לשמוע, כל אחד בתפקידו ומעמדו.

ידוע שקבלת ההחלטות ביפן, מתבססת על קונצנזוס פנימי. הדרך להגיע לקונצנזוס כזה ולהימנע מחיכוך ועימות עם עמיתים ומנהלים עוברת דרך תהליך בלתי פורמלי שניקרא nemawashi. זה אומר, שיחות פרטיות ולא רשמיות עם כל גורמים הקשורים לאותה החלטה. בפינת המשרד, בחדר העישון, על כוס סאקה אחרי שעות המשרד. הכל – בתקשורת אישית, אינטימית, פנים אל פנים. זה ממש לא עובד בזום... רבים מבני שיחי סיפרו שהם מתקשים עכשיו, ואף מגלים שלאותם עובדים שבוחרים מרצון או בלית ברירה להגיע למשרד, נוצר יתרון בקידום עמדתם ועניינם.

גם קליטת עובדים צעירים בחברות הענק הופכת למאתגרת יותר. מדי אפריל מתייצב מחזור חדש של בוגרי אוניברסיטה בשערי החברות כדי להתחיל תהליך של הכשרה. (מישהו אמר טירונות?) איך זה קורה ומה משתנה כשהמשרד כמעט ריק?

העובדים שגילו עולם חדש ושונה, הסתגלו אליו במהירות מפתיעה והשתנו לבלי הכר. הנהלות הבינו והכריזו על מודלים מעורבים של עבודה מהבית ומהמשרד. יום או יומיים בשבוע במשרד וזהו. חברים מספרים לי שברור להם שההנהלה היתה מעדיפה את המודל הישן והמוכר ואת תחושת השליטה שמלווה אותו. אבל הרכבת הזו כבר עזבה את התחנה. מעניין מאוד לאן פניה מועדות.