אתגר קרת: "זו לא רק הפיכה משטרית - זו התנתקות מהמציאות"

לפני כמה שבועות העלה הסופר אתגר קרת פוסט בעמוד הפייסבוק שלו: תצלום שלו מאחת ההפגנות עם שלט: "פעם כתבתי ספרים, היום אני כותב שלטים". זה מצחיק, כמו הרבה מהניסוחים המשעשעים של קרת על נושאים טעונים, אבל זה אומר משהו על המצב הנפשי הכללי של רבים — קרת צלל לתוך מחאת המשבר החוקתי והערכי של מדינת ישראל, ומשקיע בה הרבה: מאמרים פוליטיים בעיתונות, נוכחות בהפגנות, פוסטים בפייסבוק. נראה שהמחאה היא קרקע פורייה ליצירה ויצירתיות. קרת קורא לזה "נטפליקס של המחאות הפוליטיות", פלטפורמה שבה כל אחד יכול להתבטא בעניינים שחשובים לו באופן שמתאים לו. "יש משהו ליברטריאני במחאה, שאנשים יכולים לבחור בסביבה הזאת את המסר שלהם", הוא אומר. "אני הולך הרבה להפגנות ויש לי שיער מאפיר, אז יש רגעים שאני מרגיש כמו רבי, שמישהו בא ושואל אותי שאלה. באחת ההפגנות ניגש אליי מישהו מבוגר ממני, ואמר 'יש לי בעיה, אני מאוד מחויב למחאה, אבל יש הפגנה מול שגרירות ארה"ב ואני כאיש צבא מרגיש לא נוח לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ'. אמרתי לו שאנחנו גוש, לא מחנה, כל מיני אנשים שדרכו עליהם מספיק חזק כדי שיהפכו קשים כיהלום אבל אין אידיאולוגיה משותפת. זה כמו שאתה נכנס למתנ"ס, רואה דף פעילויות, ובוחר את אלה שמתאימות לך. אני מכיר אנשים שלא חוסמים כבישים כי זה לא בסדר לדעתם לפגוע באנשים שסתם רוצים להגיע הביתה. אני באופן אישי לא הולך להפגנות מול בתים של פוליטיקאים, כי פשוט לא נעים לי. אני מעדיף צעדה על פני הפגנה במקום אחד. לרוב אני לא הולך למחאות של אמנים, כי אנשים יצפו ממני להיות תרבותי ומעמיק וכל זה. יש משהו במחאה הזאת שנותן המון חופש".

המאבק על הדמוקרטיה הוציא לרחובות אנשים מכל גוני הקשת הפוליטית, לא כולם מסכימים על הכל. "אני איש שמאל, ולדעתי זה מיעוט בהפגנות", אומר קרת. "אם מישהו לפני חמש שנים היה אומר שאלך להפגנה שבה בוגי יעלון מדבר, או יורם כהן, ראש השב"כ בעבר, הייתי פורץ בצחוק. בתוך המחאה עצמה יש בזעיר אנפין כל החברה הישראלית, ימין שמאל, חילונים דתיים, אחים לנשק ודי לכיבוש, אבל מה שמאחד אותם זה ההסכמה על כללי המשחק. יוצא לי לחשוב על נאום ארבעת השבטים של ריבלין, ובטווח הזה של המחאה זה דווקא עובד — כל מיני אנשים שלא מסכימים אבל מבינים שיש להם משהו ביחד. דתיים עומדים לצד החזית הוורודה, מחאת המילואימניקים לצד עומדים ביחד. זה לא מחנה – זה גוש, שבגלל ניסיון להרוס משהו בסיסי במהות שלנו כל אחד לוקח את זה למקום שלו. טייס שלא רוצה שישפטו אותו בהאג, אקטיביסט שלא רוצה שישרפו כפרים פלסטיניים, שניהם מבינים שהם מדברים על אותו דבר. הרבה מהאנשים שאני פוגש היום בהפגנות, נאבקתי בהם פוליטית כל חיי: גדעון סער, זאב אלקין. זה כמו קבוצת כדורגל שמשחקת נגד קבוצה יריבה, אבל כשפתאום בא מישהו ואומר, 'אנחנו נקבע מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה', אנחנו משלבים כוחות מתוך האהבה למשחק והאמונה במשחק, לא בגלל שיש לנו אמונות זהות".

מה דעתך על הפגנת תומכי "הרפורמה המשפטית"? גם הם גוש ולא מחנה?

"במחאה כשהמפגינים צועקים דמוקרטיה את מבינה בדיוק מה הם רוצים, אבל כשתומכי הממשלה חוסמים את איילון ושרים 'שיישרף לכם הכפר' — אני פחות מבין על מה ההפגנה, על איזה כפר אתם מדברים? חווארה? כפר שלם? כפר השעשועים?"

"קיים זעם ועלבון אבל עושים בו שימוש מניפולטיבי. זו תופעה מוזרה שאנשים שתומכים בממשלה מכהנת יוצאים להפגין. זה משהו שמאוד מקובל בדיקטטורות אגב. בחברה דמוקרטית הממשלה נבחרה, מוציאה לפועל את המדיניות שלה, למה להם להפגין? זה כמו פרק של 'ריק ומורטי' — אתם חוסמים את איילון כי זה לא בסדר שאנחנו חסמנו את איילון? זה ניצול ציני של פולטיקאים לומר, 'אני אזרח סוג ב'. ינון מגל ושמעון ריקלין מסתובבים עם חולצות אזרחים סוג ב' — אם אתם אזרחים סוג ב' מה יגיד נהג המונית ממזרח ירושלים שהותקף או יוסי אלי ששברו לו צלע רק בגלל שהוא עיתונאי, או הומואים או נשים? הם אזרחים סוג ג' ד' ה' ו'? נגמרו האותיות".

קרת גדל בבית שבו רוח הימין היתה דומיננטית ומוכרת. אביו המנוח אפרים היה איש אצ"ל. "אני מכיר את הלך הרוח הזה של הימין, אבל ההפיכה המשטרית היא בכלל לא ברוח הליכוד ולא ממש מעניינת את בוחרי הליכוד. מדהים שאת המהלך מוביל הציבור המתנחלי: רוטמן, סמוטריץ', בן גביר ופורום קהלת, עושים זאת לכאורה בשם ייצוג מזרחים או אוכלוסיות נחשלות — וזה באמת השימוש הכי ציני שאפשר. הם בנו בתוך הליכוד מין ליכוד ב'. את מסתכלת על מפלגת הליכוד: ביטן, אדלשטיין, גלנט, ברקת, דיכטר, הליכוד שהיכרנו; אבל גלית דיסטל וקרעי — הם בכלל מתואמים עם בן גביר. יש עימות: מדינת ישראל מוגדרת כיהודית ודמוקרטית, ועכשיו יש ויכוח אם היא מדי דמוקרטית, אולי צריך לעשות אותה פחות דמוקרטית. בשיח הזה יש משהו מקומם כי האנשים שמסבירים על דמוקרטיה הם אנשים שלדמוקרטיה מבחינתם יש חשיבות משנית. קדושת הארץ, עבודת השם, אלה ערכים יותר חשובים בעיניהם.

"תארי לעצמך שהאופוזיציה היתה מקימה ממשלה שבה ליאור שליין הוא שר הדתות, ומהיום יש תחבורה ציבורית בבני ברק ביום כיפור. זה אקט לא דמוקרטי שמפר את הסטטוס קוו. זה כמו למנות את אייל גולן לשר לשוויון מגדרי".

אז בעיניך המאבק לא פוליטי?

"הוא לא פוליטי, כמו שאמי ז"ל היתה אומרת — זה מאבק על איך מתנהגים, נימוסים והליכות, איך מדברים. ראית את השלטים של 'פאק ביידן' בהפגנות הימין? בהתחלה זה זלזול בכל דרג מקצועי, נגידי בנקים, פרקליטי מדינה, יועצים משפטיים, עכשיו הרופאים מעצבנים, הטייסים מעצבנים, אמריקה מעצבנת — זו תוכנית ההתנתקות מהמציאות. כל החיים גדלתי במציאות פוליטית שאחד הערכים המרכזיים בה היה שמירת הסטטוס קוו. באמת יש פה אוכלוסייה מגוונת עם צרכים ורצונות שונים, אז אם יש מערכת שעובדת בואו נחשוב פעמיים לפני שמשנים בה משהו, ואם כן אז נשנה לאט".

במבט של סופר, איך נראים לך שלטי המחאה, השירים, החולצות?

"איכשהו ההפגנות משמשות כקבוצת תמיכה, הרבה אנשים מתעקשים לכתוב את השלטים שלהם בעצמם ולא להדהד דף סיסמאות, זה נותן תחושה של קהילה. יש שלטים מצחיקים, יש מזעזעים, זו כיכר העיר שכל בן אדם בא ואומר מה הכי מפריע לו".

אני אוהבת את השלטים של "ליבוביץ’ צדק".

"אחי נמרוד המציא את השלט הזה. יש שלטים שאומרים משהו אינפורמטיבי: 'בית משפט או בית מקדש'. ויש כאלה שנקלעו לאירוע מבולבלים. זה סוג של חירות להיות באקו־סיסטם שאתה יכול להגיד מה שאתה מרגיש".

אם כבר חירות, בימים אלה רואה אור הגדה נפלאה לפסח שנקראת "הגדת החירות", ומורכבת גם מהטקסט המסורתי של ההגדה ומטקסטים עכשוויים של סופרות וסופרים על דמוקרטיה, ומלווה בצילומים מתוך ההפגנות. את ההגדה ערכו דב אלבוים, בני ברבש ויערה שחורי. יש בה טקסטים בין השאר של דויד גרוסמן, ישי שריד, יהודית רותם, בכל סרלואי, יניב איצקוביץ', רחל אליאור, נוית בראל, נורית זרחי ורבים אחרים. קרת כתב בה טקסט מקסים על "ההרים תרקדו כאילים", מזמור מתהילים שמופיע ב"הלל", שאותו אומרים בסוף ההגדה.

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר להגדיר זהות יהודית בהמון דרכים. כשמגיעים לפסח, יש בהגדה סיפור אוניברסלי על דיכוי ועל התשוקה לחירות. זה יכול להיות רלוונטי לכל מיעוט: להט"בים, ערבים, נשים, אנשים עם צרכים מיוחדים. אם יש מישהו שחושב שההגדה היא סיפור על עם ישראל שעם קצת עזרה מאלוהים הצליח להטביע הרבה ערבים בים, אז 'הגדת החירות' החדשה באה להאיר את הפן היותר פתוח וחופשי בדיאלוג שיש לבן אדם עם טקסט מורשת, ועל ידי זה להכניס את המורשת להקשר עכשווי".

בימים אלה גם עלה באופרה הישראלית מופע מיוחד עם תזמורת המהפכה, שמבצעת שירים על פי סיפורים של קרת כמו "חוביזה", "נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים", או "שלמה הומו כוס אל אומו".

את המילים "שלמה הומו כוס אל אומו" שרה זמרת אופרה! יש פער מטורף בין הפרוזאיות של הטקסטים שלך לבין הנשגבות של האופרה.

"המופע מבוסס על הצגה שרוני ברודצקי יצרה לפני כמה שנים ועכשיו לשה אותה מחדש לערב עם תזמורת המהפכה. את הטקסטים הלחין באופן מדהים קובי ליליאן, זו מוזיקה יפה ומרגשת. בשבילי זה מפגש עם טקסטים שכתבתי לפני 30 שנה. זה מעניין, שחקנים מאוד צעירים על הבמה שיכולים להיות ילדים שלי, קוראים טקסטים שכתבתי כשהייתי בגילם. ריגש אותי להיות בחדר חזרות עם האנשים הצעירים האלה וכל מה שאני רואה על הבמה מהדהד לגמרי את מה שקורה בחוץ: 'נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים' זה סיפור על המתח בין אידיאולוגיה ואמפתיה. 'חוביזה' נכתב אחרי סוף שבוע שביליתי במאה שערים אצל אחותי, כל הדברים האלה שרצו לי בראש אז, רצים לי בראש גם עכשיו. הפתיע אותי כמה הטקסטים נשארו רלוונטיים ואולי אפילו הפכו יותר רלוונטיים".