המירוץ הקשוח בעולם: לכבוש את ההר, ולא למות

זה היה מחזה כואב לצפייה. בוב בקר התקדם לאט בעלייה הארוכה והמתישה להר וויטני כשגבו כפוף לחלוטין ועל פניו ארשת סבל. לפרקים מצבו היה כה קשה, עד שנאלץ לזחול על ברכיו וידיו כשראשו מתחכך באופן בלתי רצוני באספלט. "היה לי ממש קשה להזיז את הרגליים", סיפר בגילוי לב ל"כלכליסט", "נאלצתי להתקדם רק כמה צעדים בכל פעם".

למזלו של בקר הוא לא היה לבד, ונתמך על ידי חברים ומעריצים נלהבים, שהאמינו שגם בגילו המופלג, 77 שנים, יצליח לסיים את "המרוץ הרגלי הקשוח בעולם", כפי שמכונה תחרות האולטרה מרתון של בדווטר (Badwater ultra marathon), שהתקיימה בסוף השבוע שעבר בקליפורניה. הם היו שם לצדו כמעט מאותו רגע שבו גבו החל להתכווץ בחוזקה בקילומטר ה־144, אז החלה להופיע גם צליעה מטרידה וכואבת. משם, מצבו רק הלך והחמיר.

אולם בטרם ייוודע מה עלה בגורלו של בקר, רצוי לדעת מול אלו כוחות עצומים התמודד מארגן המרוצים האמריקאי הוותיק והמוערך, שגאה להיות אחד היהודים הבודדים בתחום.

ראשית, ישנו החום הבלתי נתפס לאורך המרוץ, שחוצה את אחד המקומות החמים בעולם, "עמק המוות", מדבר צחיח בשולי מדינת קליפורניה שבו נמדדו בעבר 56 מעלות והטמפרטורה הממוצעת בו ביולי היא 44 מעלות.

בעת המרוץ חולפים המתחרים על פני מישורי מלח אינסופיים הנמצאים מתחת לגובה פני הים, אך גם על פני עיירה קטנטונת ששמה כולל את המילה "כבשן" ובה חיים פחות מ־200 תושבים המסתגרים בחודשי הקיץ בבתיהם. כבשן היא המילה המדויקת לתאר את תחושת המתחרים בשלבים המפרקים הללו של האירוע. על כן לא מפתיע שבכל שנה 40%-20% מהמשתתפים לא מצליחים להגיע לקו הסיום במעלה הר וויטני, הנמצא במרחק של 217 ק"מ מקו הזינוק.

וישנן גם העליות. אלו תלולות ומופיעות ללא הרף. טירוף העליות במסלול הוא חלק מניסיונם המקורי של אדריכלי המרוץ להביא את המשתתפים מהנקודה הנמוכה ביותר בשטח ארה"ב לזו הגבוהה ביותר: מעמק המוות, השוכן 86 מטר מתחת לפני הים, ועד לפסגתו הנשגבת של הר וויטני, בגובה של 4,421 מטר. בפועל המרוץ מסתיים כיום רק בכניסה לדרך המובילה לפסגה (2,548 מטר), אך המשתתפים במרוץ האכזרי בכל זאת צוברים בו גובה בלתי נתפס של כ־4,000 מטר. גיל המשתתפים לא מקנה כל הנחה: כולם מטפסים, כולם חייבים לעמוד במגבלות זמן נוקשות.

"כבר שלוש שנים שאני חולם ומתכנן לסיים את המרוץ שוב", סיפר לי בקר, שניגש לאתגר לאחר שעמד בו בהצלחה כבר שלוש פעמים בעבר. בשנה שעברה נאלץ לפרוש מאוכזב לאחר 67 ק"מ בשל התכווצויות שרירים קשות שפקדו את רגליו.

לא הרבה אנשים יודעים שפעם אחת אף גמא את המסלול רק כדי לרוץ את כולו בחזרה מיד לאחר מכן — אתגר המכונה בקרב מורעלי האולטרה כ"חצייה כפולה של עמק המוות". את זה ביצע כשהיה כבר בן 72, ומאחוריו עוד אינספור הישגים ותארים באחד מענפי ספורט הקשוחים בעולם.

בעוד חלק מבני גילו של בקר שוקלים מעבר לבית אבות או לקהילות דיור מוגן, רץ האולטרה הזה רק מחפש לעבור אתגרים קשים יותר שיערערו על המוסכמות. על רכב הסיוע הצמוד שלו בבדווטר התנוססה מדבקה גדולה ומבודחת שבה נכתב: "אגדה קשוחה — מוזר להיות בגיל של זקנים". מספר המרוץ שלו היה באופן סמלי 77 ותקוותו בטרם זינק היתה להיות האדם המבוגר ביותר שאי פעם ישלים אותו.

האם הצליח לבסוף? ובכן טכנית, לא. מגבלת זמן ההגעה לקו הסיום עומדת על 48 שעות. בקר חצה אותו בזחילה באיחור של 17 דקות, בזמן של 48:17:27 שעות. הקילומטרים האחרונים והכואבים במעלה הר וויטני, בעוד הוא גורר עצמו בקושי רב על הכביש התלול, נאבק בעצמו ובשעון אך לא מרפה, תועדו בזמן אמת והופצו ברשתות החברתיות. "זה הסיום המרגש ביותר שנראה בתחום אי פעם", כתבו גולשים רבים בתגובה לסרטונים הוויראליים, "אנחנו גאים להכיר את האיש הזה שבכל פעם ממלא אותנו בהשראה ומשאיר אותנו פעורי פה".

בקר מצדו כמובן שמח להגיע לקו הסיום, "אך לא מכך שזה לקח לי יותר מ־48 שעות", הוא מודה. "התכנון היה לסיים כעבור 44 שעות אך הגוף הזקן הזה שלי כבר לא רצה לשתף פעולה".

אולם אכזבה אמיתית אין שם. לאחר יומיים של שינה עמוקה ומאוששת התעורר בקר וגילה לתדהמתו את הסנסציה האדירה שחוללו הסרטונים המטלטלים מסיומו של המרוץ. הודעות התמיכה השאירו אותו פעור פה, אך בעיקר מכתבה של אישה שצפתה בו נאבק במעלה ההר ובזכותו הבטיחה לעצמה כי תנסה לחיות 100 ימים נוספים. מבחינתו, גם אם נכשל, בסופו של דבר — ממש הצליח.