איך נראית עסקת רכישה של חברה ישראלית בימי מלחמה

"ביחד ננצח" הפכה להיות אחת מסיסמאות המלחמה. אחד האתגרים בעסקאות רכישה בינלאומיות על רקע המלחמה, הוא לראות כיצד מגייסים ל"ביחד" הזה גם חברות בינ"ל זרות, ומצליחים, למרות האנומליה אליה נקלע השוק הישראלי, להשלים עסקאות במציאות המורכבת שאנו מתמודדים עמה.

ב–22 בנובמבר, בעיצומה של המלחמה, נחתמה עסקה למכירתה של חברת הביומד הישראלית קרטיהיל לחברה הבינ"ל Smith & Nephew כנגד סכום של עד 330 מליון דולר. משרד שבלת ייצג את קרטיהיל בתהליך הזה, אשר עבר טלטלה עם פרוץ המלחמה. קיבלנו הנחיות ממנכ"ל החברה ניר אלטשולר, תוך כדי שהוא מתנדב למילואים בעוטף עזה, עם פצמ"רים נופלים ברקע. והנה, למרות המלחמה, העסקה הושלמה בהצלחה ממש בימים אלו.

אז איך מצליחים בימי מלחמה להשלים מכירת חברות ישראליות, אשר עיקר פעילותן ונוכחותן בארץ, לרוכשים זרים, ביניהם חברות ציבוריות המחוייבות בדיווח על השלמת העסקה, אשר פעילות בשווקים שבחלקם נמתחת ביקורת בינ"ל על ישראל בגין המלחמה?

עינת וידברג שותפה במחלקת ההייטק במשרד שבלת | צילום: אורן דאי

באופן די אינטואיטיבי, הקורונה חישלה והכינה אותנו, ולו חלקית, למצב הנוכחי: חוסר השגרה והוודאות, המרחק הטרנס אטלנטי שקשה לגשר עליו בטיסה, ומצב הרוח הירוד הכללי - כל אלו הן סיטואציות שכבר הורגלנו בהן. אלא שאז זה היה כל העולם, ועכשיו זה רק אנחנו.

אנשי מפתח רבים בחברות ישראליות גוייסו או עדיין מגוייסים. רבים מהם התנדבו למילואים ולשלל התארגנויות התנדבות אזרחית על רקע המלחמה. כמו כן, צוותים עסקיים וצוותי מו"מ שבימים כתקנם היו מגיעים לישראל נרתעו, או לא הצליחו, להגיע לכאן. בחלק מהמקרים שמענו אפילו כי חברות הביטוח לא הסכימו לבטח את נסיעתם לישראל.

כנגד, קיים אצלנו רצון וצורך אמיתי להוכיח כי החיים נמשכים, וכי המלחמה לא נטרלה את השוק הישראלי. שיחות עסקיות ושיחות מו"מ תוכננו בקפידה לשעות בהן יש סבירות קטנה יותר לשיגורי טילים כנגד ישראל - בתל אביב למשל, לפני שש או אחרי תשע בערב.

נתקלנו בשאלות בדיקות נאותות מסוג חדש: דיונים לגבי מספר העובדים בשירות מילואים, הצפי לשחרורם, המעמד המשפטי של שירות מילואים, ואפילו בדחילו ורחימו - היכן בדיוק משרתים אנשי המפתח וכמה מסוכן שם. נדרשנו להשיב לגבי מידת המיגון של משרדי לקוחותינו, ואף לתאר את המרחק הפיסי שלהם מהגבולות השונים של המדינה: לך תסביר לאמריקאים שכאן בישראל 30 קילומטר נחשב מרחק משמעותי, כאשר בעיניהם זה מעבר לפינה.

במציאות החדשה, חברות שקיבלו מענקים מרשות החדשנות מתקשות להסביר מדוע לא סביר או כדאי להוציא את החלק הארי של הייצור, או את פעילות המו"פ, מחוץ לגבולות המדינה.

התנאים להשלמת העסקאות הופכים לקונקרטיים יותר ויותר: היעדר ה"שינוי המהותי לרעה" על חריגיו המקובלים שלמדנו לדקלם כבר לא מספק את הרוכשים, שמנסים להבין איך ינהלו מרחוק את החברה ביום שאחרי, ואיך יבטיחו עצמם ממקרי חירום ויגדרו סיכון. גם קבלת אישורים רגולטוריים טריוויאלים הפכה להיות אתגר כאשר העבודה היומיומית ברשויות השתבשה.

מעבר לכל השאלות העסקיות והמשפטיות, המלחמה משפיעה גם באופן נוסף: הגורם האנושי, שתמיד היה לו מקום של כבוד מסביב לשולחן המו"מ, הפך משמעותי הרבה יותר. ארגונים רבים בישראל הצמידו באנר חדש על רקע המלחמה לחתימות המייל האלקטרוניות שלהם. אצלנו בשבלת - תמונה שבועית של ילד או ילדה חטופים, שעוררה הזדהות ותגובות רגשיות ממי שקיבל אותה מעבר לים.

הסיטואציות הייחודיות שנאלצנו ועדיין נאלצים להתמודד איתן מצריכות מאמץ, יצירתיות וגמישות מחשבתית מצד כל הגורמים המעורבים בעסקאות. קשה לנבא כיצד התחום של המיזוגים והרכישות ימשיך להיות מושפע מהמלחמה ומתצורתה בהמשך הדרך: האם המאפיינים שראינו בחודשים האחרונים הם כאן כדי להישאר, או שבסוף נחזור למקובלויות שרווחו כאן קודם.

מה שבטוח זה שאת הגאווה הלאומית, שלמרות הכל רוכשים זרים ממשיכים ללטוש עיניים לשוק המקומי שלנו, ואת האמירות החוזרות ונשנות ששמענו מכל הסובבים כי הישראלים הם "the most resilient people in the world", צריך לאמץ חזק, ולנצח.