יוסף סידר | צילום: יובל חן
יוסף סידר על הסדרה Constellation: "מעולם לא היה לי כזה חופש אמנותי"
אחרי 3 פרסי אופיר ו־2 מועמדויות לאוסקר, החליט הבמאי המוערך יוסף סידר להצטרף לצוות הבמאים של סדרת המד"ב היוקרתית ועצומת התקציב של אפל טי.וי "Constellation". בריאיון לכלכליסט הוא מסביר למה הצטרף לצוות במקום ליצור פרויקט משלו, כיצד מתנהלת הפקה בינלאומית בסדר גודל כזה, ומה משך אותו לסדרה שאת עלילתה החידתית והמפותלת הוא מודה שגם הוא אינו מבין עד הסוף
במהלך סגרי הקורונה עבד יוסף סידר על פיתוחה של סדרת טלוויזיה שהוא קיווה לביים. כשהפרויקט הזה נפל הוא הבין שאין שום דבר חדש שלו באופק. "הרגשתי שאני חייב להיות על סט", הוא מספר בריאיון ל"כלכליסט". ובדיוק אז הגיעה שיחת טלפון משתי מפיקות צרפתיות, שהפיצו בעבר את "הערת שוליים" בצרפת והציעו לו להצטרף לצוות הבמאים של סדרה חדשה שהן מפיקות עבור אפל TV, קופרודוקציה צרפתית־גרמנית־בריטית עבור תאגיד אמריקאי.
שיחת הטלפון היתה במרץ 2022, ובתוך חודשיים סידר כבר היה בברלין — עם הצלם ירון שרף, שצילם את כל מה שביים מאז "הערת שוליים" — להתחיל את העבודה על שלושת הפרקים שלו לסדרה "Constellation". סדרת המד"ב עצומת הממדים והתקציב בת שמונת הפרקים עלתה באפל TV בארצות הברית בשבוע שעבר. בארץ היא עולה ביום רביעי. סידר חתום על פרקים 8-6. "אבל בגלל האופן שבו הסדרה בנויה העבודה על שלושת הפרקים האלה נמשכה כמעט שנה", הוא מספר.
סידר זכה כבר שלוש פעמים בפרס אופיר — על "ההסדר", "מדורת השבט" ו"הערת שוליים", והיה מועמד לאוסקר הזר פעמיים (על "בופור" ו"הערת שוליים"). הקרדיט האחרון שלו היה על המיני־סדרה המבריקה והאינטליגנטית "הנערים" ב־2019, קופרודוקציה בין HBO לזרוע ההפקה הבינלאומית של קשת, שאותה יזם חגי לוי, ושסידר, לוי ותאופיק אבו־ואיל יצרו במשותף.
"קונסטליישן" הוא הפרויקט הראשון שסידר מביים שהוא לא חתום עליו כתסריטאי. את הסדרה המפותלת והחידתית יצר וכתב הבריטי פיטר הארנס ("דוקטור הו"). נומי ראפאס ("נערה עם קעקוע דרקון") מגלמת אסטרונאוטית שבדית בתחנת החלל הבינלאומית. ניסוי חדשני של נאס"א בתחנה גורם לרצף משונה של אירועים, כולל מותו של מפקד הצוות והתנגשות של חפץ זר בחלל שמחייב את שאר הצוות להתפנות ממנה. שני הפרקים הראשונים, שביימה בכירת במאיות הטלוויזיה כיום, מישל מקלארן ("שובר שורות", "משחקי הכס"), הם בעצם סרט אחד ארוך העוסק בחילוצה של הגיבורה מתחנת החלל, במשהו שיכול להזכיר קצת את "כוח משיכה" של אלפונסו קוארון, שגם הוא מתחיל במסעה של אסטרונאוטית לכדור הארץ אחרי תאונה בתחנת החלל הבינלאומית. שאר ששת הפרקים בסדרה שונים למדי מהפתיחה מלאת האקשן שלה, את פרקים 5-3 ביים הגרמני אוליבר הירשביגל ("הנפילה"), והם נראים כפונים יותר לאזורי הדרמה הפסיכולוגית, ובהם הגיבורה חוזרת לכדור הארץ ומגלה שמשהו שם השתנה. החיים שלה לא נראים בדיוק כמו שהיא זוכרת אותם. המכונית בצבע אחר, הבית נראה קצת שונה, יש לה מאהב שהיא לא זוכרת את קיומו. ואנחנו נותרים עם תהיות: האם היא חוותה איזשהו משבר נפשי בחלל, תסמונת שהסדרה מרבה לעסוק בה, על אסטרונאטים שחווים התמוטטויות עצבים עם שובם לכדור הארץ? או אולי מיעוט החמצן בעקבות התאונה בחלל יצר אצלה בעיות במוח? או שמא קרה פה משהו הרבה יותר סבוך, וציר הזמן שאליו היא חזרה שונה מזה שממנו היא המריאה. זה המקום שבו הסדרה למעשה מתפצלת לשני נתיבי עלילה, מבלי שהיא מבהירה באופן מפורש אם אלה יקומים מקבילים או מצב של פיצול נפשי אצל הגיבורה.
שלושת הפרקים שסידר ביים נדמו לי קצת יותר מובהקים בתוך טריטוריית המדע בדיוני, פיזיקת הקוונטים והיקומים המקבילים, ובתוכם הסדרה הופכת ונהיית אפלה ומאיימת יותר. הם מתחילים בלספר את כל אירועי הפרק הראשון, אבל מתוך נקודת מבט שונה לחלוטין, ובהמשך אליס, הבת של האסטרונאוטית (בגילומן של האחיות התאומות רוזי ודווינה קולמן), מקבלת תפקיד יותר ויותר גדול ככל שהיא הופכת לנקודת המפתח בפענוח התסבוכת הקוונטית שאליה נקלעו הדמויות.
בתחילת השיחה בינינו התכוונתי לבקש מסידר שיסביר לי נקודות עלילה שלא היו לי ברורות אחרי שסיימתי לצפות בכל שמונת הפרקים, אבל עד מהרה הבנתי שזה קצת מטופש לבקש מבמאי שיסביר את עבודתו, וגם שלא בטוח שסידר יוכל לעזור לי. "התסריטאי פיטר הארנס יוכל לענות לך על כל השאלות שלך, הוא ממש בקיא ומושקע בכל נתיבי העלילה והאפשרויות שקיימות שם. אני לא בטוח שהבנתי בעצמי את הכל, ואני שמח שיש שם מקום לפרשנות. רוצה לדעת מה משך אותי לסדרה הזאת?"
כן.
"כשנכנסתי לסדרה היו רק שני פרקים ראשונים כתובים וגרסאות לא גמורות של שאר הפרקים, אז לא ממש הבנתי לאן זה הולך. אבל היו לי שיחות ארוכות עם פיטר על הפרקים שלי, שיחות שהשפיעו על השכתובים שלו, וגם על החלטות הבימוי שלי. אני נמשכתי לסדרה כי היא עוסקת באמא ובת, ובקשר מסתורי ביניהן — האמא שלא בטוחה האם זו באמת הבת שלה, והבת שיודעת שזו לא האמא שלה. הארנס ביסס את הרעיונות שלו על אגדות עם סקנדינביות, שהיו הבסיס לסיפורי הילדים של האחים גרים והאחרים".
לילדה קוראים אליס ולאחד הפרקים קוראים "אליס מבעד למראה", זה די גלוי בסדרה.
"בדיוק. ויש שם סצנה שבה היא הולכת אחרי אמא שלה בלילה לבקתה והיא מפזרת חרוזים בדרך, שזה כמו 'עמי ותמי'. בסיפור שאנחנו מכירים זו מכשפה שרוצה לאכול את עמי ותמי, בפולקלור המקורי זו האמא שרוצה לאכול את הילדים שלה והילדים שורפים אותה. אלה חומרים די אפלים. זה כמו מדרשים, אבל לא על אגדות חז"ל אלא על אגדות האחים גרים".
אחד המוטיבים שחוזרים בסדרה (עקבו אחרי הציורים המופיעים בבקתה על שפת האגם הקפוא) היא של מיתוס התינוק המוחלף, The Changelling. זה רעיון שמרגע שבא לידי ביטוי בתסריט, ריתק את סידר — האמא שחושדת שהבת שלה היא לא באמת הבת שלה.
הסדרה באמת מלאה בהתייחסות לאיקונוגרפיה של פולקלור אירופי עתיק. בפרק שלך, למשל, יש את הדימוי של האש והקרח, שמצטלם נהדר אבל מוכר מסרטים של יוצרים גרמנים עם זיקה למסורות טרום־מודרניות, כמו לני ריפנשטאל ופריץ לאנג.
"זה באמת התוכן הכי גויי שעסקתי בו עד עכשיו".
הסדרה צולמה בחלקה באולפני בבלסברג בפאתי ברלין. "אלה האולפנים שבהם עבד גבלס כשר התעמולה", מספר סידר. "היו שם משרדים שלא השתנו מאז, ואתה מסתובב בחדרים שגם גבלס הסתובב בהם". באולפנים האלה נבנה הסט העצום של תחנת החלל. זו הפעם הראשונה של סידר עם אפקטים בסדר גודל כזה. "אנשי האפקטים מצוינים, ויודעים את העבודה שלהם. סצנות האפקטים מתוכננות מראש ב־Previz, אתה כבמאי צריך לדעת מה אתה רוצה, והם יידעו כבר לבצע את זה".
אני יודע שבסדרות באמריקה יש את השואו־ראנר, שמנהל את העונה, לרוב זה יוצר הסדרה, וכל במאי מקבל כמה ימים לביים את הפרק וממשיך הלאה. מי היה השואו־ראנר כאן?
"כאן זה היה אחרת. לא היה שואו־ראנר. כל במאי קיבל עצמאות לביים את הפרקים שלו כראות עיניו. למרות שזו סדרה של אפל, עם המון כסף, מעולם לא היה לי כזה חופש כמו בצילומים בסדרה הזאת. אני חושב שזה היה מה שהם רצו, להביא במאים ולתת להם חופש יצירתי. זה נכון שמישל מקלארן, בתור הבמאית של שני הפרקים הראשונים, הכתיבה את האופי הוויזואלי של הסדרה, אבל היא גם יצרה סטנדרט גבוה מאוד. היא הפכה למנטורית שלי, ועזרה לי להתמודד עם אתגרים שלא הכרתי".
סידר מספר שאופי הסדרה, שבה נרטיבים מקבילים מסופרים שוב ושוב מנקודות מבט שונות, חייב שיטת עבודה שונה ממה שמקובל בטלוויזיה. "לפרקים שלי היו מאה ימי צילום, אבל הם התפרסו על פני שנה שלמה. זה עבד ככה שמישל נכנסה לסט שלה — נגיד לסט של תחנת החלל — לצלם סצנות לפרקים שלה, וכשהיא גמרה אז אוליבר נכנס לסט לצלם סצנות לפרקים שלו ואז נכנסתי לצלם סצנות לפרקים שלי".
לוקיישן נוסף שחוזר על עצמו הרבה, מסצנת הפתיחה של הסדרה, הוא בית קיט הממוקם על שפת אגם קפוא בשבדיה. הבית הזה צולם למעשה בפינלנד, בחורף. "אנשי הצוות הפינים סיפרו לי שיש להם אמונה שעל אגמים קפואים מסתובבים בלילה שדים ורוחות, והאמת היא שכשאתה הולך שם בלילה אתה יכול להרגיש שיש שם משהו משונה. האמונה שם ברוחות ומפלצות כל כך נוכחת, שיש להם מסורת שלפני השינה ההורים נפרדים מהילדים שלהם, כי מי יודע אם הם יקומו בחיים או ייחטפו על ידי שד. כשחושבים על זה, אז גם ביהדות ההורים אומרים עם הילדים שלהם את קריאת שמע שעל המיטה, מתוך החשש שהם ילכו לישון ולא יקומו. אלה היסודות שאליהם התחברתי בסדרה".
רציתי לשאול אותך אם אתה יכול להסביר את הרגעים בפרקים שלך שבהם הילדה אליס מצליחה לראות את שני היקומים המקבילים יחד. מסתמן שיש איזו חוקיות עם חפצים שחוצים בין ממדים - הקול המוקלט במכשירי הקלטה או השתקפויות במראות.
"הרעיון הוא שיש מרחבים לימינאליים — ככה פיטר הארנס קורא להם — שמאפשרים מעברים בין המציאויות. אני לא לגמרי הבנתי את זה, אבל זה מעניין".