סטיבן ספילברג | צילום: AFP
האם הסרט האוטוביוגרפי של ספילברג יעניק לו את האוסקר שוב?
אחרי עשרות שנות יצירה מוציא סטיבן ספילברג לראשונה סרט אוטוביוגרפי. "הפייבלמנים", מציג את זיכרונות הילדות שנרמזו בסרטיו וחושף סוף סוף בגלוי את החור שפערו בלבו משפחה הרוסה ואב נוטש. סגירת החשבונות וההתפייסות המאוחרת עם הוריו צפויה להעניק לו שוב את האוסקר
באוגוסט 2020 נפטר בשיבה טובה ארנולד, אביו של הבמאי סטיבן ספילברג. הוא היה בן 103. כמה שבועות לפני מותו הספיק ספילברג להראות לו את סרטו החדש, "סיפור הפרברים", מחוות אהבה ופיוס של בן לאביו, שביים גרסה חדשה לסרט שהאב כה אהב ושאליו לקח את בנו כשיצא לראשונה ב־1961, כשסטיבן היה בן 14. כזכור, יציאת "סיפור הפרברים" נדחתה לבסוף בשנה בגלל הקורונה, ולסרט הוצמדה בסוף ההקדשה "עבור אבא".
עוד לפני ש"סיפור הפרברים" יצא ספילברג סיים לכתוב - יחד עם טוני קושנר, שכתב לפני כן לספילברג את "לינקולן" ו"מינכן" - ולביים את "הפייבלמנים", במה שנראה כמו בולמוס של כתיבה ויצירה. אולי זה בגלל סגרי הקורונה, שפינו את לוחות הזמנים ואולי כי יש דברים שמצטברים בבטן ואפשר סוף סוף להוציא אותם החוצה רק כשאבא שלך הולך לעולמו.
כך, לראשונה בקריירה בת יותר מ־50 שנה ו־30 סרטים, ספילברג עוסק בסיפור האישי שלו באופן ישיר, ללא סמלים וללא מטאפורות. סטיבן שמואל ספילברג, שנולד בסינסינטי, עבר לניו ג'רזי, משם לאריזונה ומשם לקליפורניה מספר סוף סוף את סיפורו של בן דמותו, שמקבל את השם האמצעי היהודי שלו, סמיואל (סם) פייבלמן ואת המסע שלו מערבה, כילד שמגלה את הקולנוע: את האימה והאשליה; ואת הכוח של היצירה לנצח את המציאות או להרוס אותה.
זו לא משפחת ספילברג, אבל קרוב. זו משפחת פייבלמן. במקום שפיל (משחק והצגה בגרמנית ויידיש) כאן זה פייבל (Fable), סיפורים ואגדות. בהגיה קצת אחרת (feivel) היה שמו של העכבר בסרט האנימציה שספילברג הפיק "פייבל והחלום האמריקאי", אחד הפרויקטים הראשונים בפילמוגרפיה שלו שעסקו בגורל העם היהודי, בגורל של הסבתות שלו, שברחו מאירופה והיגרו לאמריקה.
את רוב הסיפורים בסרט מעריציו הוותיקים של מכירים היטב מראיונות שנתן או מהביוגרפיות שנכתבו עליו. כמו למשל הפעם הראשונה שבה הוריו לקחו אותו לסרט, ואיך בגיל שש בגלל תאונה, נולדה הקריירה המפוארת שלו. זה היה ב־1952 בניו ג'רזי. הוא עוד לא היה בן שש והוריו לקחו אותו ל"ההצגה הגדולה בתבל" של ססיל בי דה־מיל (זוכה האוסקר של אותה שנה), ושם בקולנוע סצינת תאונת הרכבת העצומה, הטראגית והמבהילה הפחידה אותו. כמה ימים אחר כך, סם מקבל לכבוד חג החנוכה את סט הרכבות שלו, ואיתו הוא מנסה לשחזר את סצינת ההתרסקות הזאת שוב ושוב, מנסה להבין איך יוצרים אשליה שתיראה כל כך אמיתית שזה מבהיל.
כך סם פייבלמן הפך לבמאי קולנוע. וסטיבן ספילברג הכניס את זכרון הילדות הזה גם ל"סופר 8", סרט המדע בדיוני הנוסטלגי שהפיק עבור ג'יי.ג'יי אברמס; וגם לתחביב הרכבות של ריצ'רד דרייפוס ב"מפגשים מהסוג השלישי". כי זה בעצם "הפייבלמנים": מקרא מבואר ומוער לזיכרונות הילדות והנעורים של ספילברג, שכולם הפכו במרוצת השנים לסצינות ומוטיבים מסרטיו. בתוך הפילמוגרפיה הזאת, לא היה מוטיב עקבי, עיקש וטעון יותר מזה של דמות האב הנעדר.
סרטיו של ספילברג כמעט תמיד לקחו את האם כמובנת מאליה ואת האב כדמות שהיעדרה מניעה את המסע הרגשי של הגיבור: האב שעזב את הבית ושבר את ליבה של האם ב"אי.טי"; האב שעוזב את המשפחה לחיפוש עצמי ולרדיפה אחר חלליות ב"מפגשים מהסוג השלישי", האב שצריך להגן על בנו ב"מלתעות"; האב שמסרב להתבגר ב"הוק", האב האבוד ששובר את לב בנו ב"תפוס אותי אם תוכל" ועוד.
ספילברג לכאורה לא עשה סרט אוטוביוגרפי לפני כן, אבל אי אפשר היה להתעלם מהדבר שהכי עניין אותו, מהסיבה שלו לעשות סרטים: לתקשר עם אביו, לנהל דיאלוג עם אבות ועם מושג האבהות, בתחילה כילד שמרגיש נטוש, ובהמשך כאב שמנסה להיות שם עבור ילדיו שלו. סרטיו מלאים לא רק באבות נעדרים אלא גם בדמויות של אבות מחליפים: פיטר קויוטי ב"אי.טי", סם ניל ב"פארק היורה", טום הנקס ב"להציל את טוראי ריאן". בסרטיו של ספילברג למנטור יש תפקיד לא פחות חשוב מאשר לאב: לתת לגיבור כתף, חיבוק והכוונה.
הוריו של ספילברג התגרשו כשהיה בן 20, אבל מערכת היחסים שלהם החמיצה עוד קודם, וגרמה לנער לנטור לאביו ולנתק איתו קשר למשך 15 שנה. בגיל מאוחר יותר ספילברג התחיל לנסות לחדש את הקשר עם אביו, לחזר אחריו ואחר תשומת ליבו, וגם את זה עשה באמצעות הסרטים: הנוכחות של מלחמת העולם השנייה, שבה לחם אביו ושאת סיפורי הקרבות שלו שמע כילד, הזינו כמה מיצירותיו, כבמאי וכמפיק.
למעשה, את האוסקרים שלו הוא חייב להוריו: את "רשימת שינדלר" עשה לזכר משפחתה של אמו שנרצחה בשואה, ואת "להציל את טוראי ריאן" הוא עשה לכבוד אביו. עכשיו שניהם עשויים להביא לספילברג את האוסקר הבא על "הפייבלמנים".
סרטיו של ספילברג תמיד הציגו תמונה חד משמעית: ניכר שהגיע מבית מפורק של הורים גרושים, בית שבו האב נטש והשאיר חור בחיי הילדים. ועכשיו מגיע "הפייבלמנים" ולראשונה ספילברג מספר את האמת הביוגרפית - וזו ההפתעה שמזמן הסרט - האם היא זו שעזבה, לא האב. וזה רק ממחיש את עוצמת הקשר של סטיבן עם אמו (בגילומה הנהדר של מישל וויליאמס): האשה שהרשתה לו לחלום, לדמיין, להיות אמן. ולעומת זאת, האב (פול דאנו) שתמיד היה באופוזיציה לחלומות של בנו, לא תומך בהם ומאוכזב מהם. אז האב לא נטש פיזית, הוא פשוט לא היה שם נפשית ורגשית, לא עבור הבן ולא עבור אשתו.
זה החור בלב של ספילברג שהוא ניסה לייצג ולמלא בעשרות דימויים ומטאפורות של אבות ותחליפי אבות, בסצינות של ארוחות ערב שקטות ומתוחות, בסרטים על ילדים אבודים ותחושת מצוקה ובדידות. עכשיו שספילברג התייתם משני הוריו (אמו נפטרה ב־2017 בגיל 97) הוא סוף סוף יכול לדבר בגלוי מבלי לפגוע בהם, לבקר אותם, לסגור חשבונות, אבל גם לתת קרדיט לדברים שירש מהם. מאביו: חריצות, משמעת וכושר המצאה, יציבות ואחריות. למעשה כל החולשות שספילברג הנער ראה באביו - ובדמויות האב שיצר בסרטיו - הוא מציג ב"פייבלמנים" כיתרונות, בהפנמה מאוחרת של העובדה שלמעשה היה ההפך הגמור ממה שחשב שהוא.
כך, "הפייבלמנים" הוא בו בזמן מכתב אהבה לרוח החופש והאמנות והרומנטיקה של אמו, אבל גם מכתב התנצלות לאביו, שסרטיו הקודמים לא תמיד עשו עמו חסד.
במאים רבים בוחרים לעסוק בסרטם הראשון בילדות שלהם או בקולנוע. שני הנושאים שהביאו אותם להיות יוצרים. אבל לא ספילברג: הוא צלל ישר לעולם ההוליוודי המסחרי, בסרטים על מרדפים, משאיות, כרישים, חלליות וחיזרים. אבל בפועל הוא תמיד דיבר על עצמו, אלא שלא תמיד ידענו לפענח את זה. "הפייבלמנים" הוא למעשה סרט הביכורים של ספילברג, הסרט שהוא היה אמור לביים ראשון.
הסרט הבא של ספילברג: המשך ל"הפייבלמנים" - בדרכים אחרות
אף שנראה כאילו "הפייבלמנים" הוא סיכום חיים וקריירה, ספילברג כבר מצוי עמוק בתוך הסרט הבא שלו: רימייק ל"בוליט", סרט האקשן פורץ הדרך מ־1968 עם סטיב מקווין בתפקיד הראשי.
ככל שהדבר יישמע מוזר, "בוליט" הוא גם אולי ההמשך של "הפייבלמנים": "הפייבלמנים" מסתיים ב־1966. הוריו של ספילברג התגרשו, ספילברג נשר מהקולג' וקיבל עבודה ראשונה באולפן קולנוע. ב־1968 הוא ביים את סרטו הקצר "אמבלין" (שעל שמו קרויה חברת ההפקה שלו עד היום), הסרט שפתח לו דלתות בהוליווד והביא לו עוד באותה שנה את עבודות הבימוי המקצועיות הראשונות שלו בטלוויזיה.
ספילברג, עדיין במצב של סיכומי חיים וקריירה, חוזר כעת לנקודה שבה הכל התחיל, ל־1968, ועושה את הסרט שרצה לעשות ועדיין לא היה יכול. הוא עשה במקום זה את "דואל", שהושפע לא מעט ממרדף המכוניות העצום, הארוך, ורב ההשפעה ב"בוליט". עכשיו ספילברג סוף סוף יעשה את זה בעצמו. אבא שלו בוודאי היה גאה בו.