יש לבלום את הזינוק בחובות שצובר העולם

העולם צורך חובות בקצב גבוה. צריך לבלום את התופעה בקרוב.

התקציבים הגדולים, שהוזרמו בשעתו להתמודדות עם נגיף הקורונה, והריביות הגבוהות, שנדרשו למאבק באינפלציה שבאה בעקבותיו, גובים כיום את מחירם ומהווים קושי גלובאלי.

בזירה המקומית אנו עוסקים רבות בהשלכות המלחמה על ההוצאה התקציבית, הגירעון הפיסקאלי והחוב הציבורי, אך יש להבין כי העולם מתמודד עם צרות לא פחותות ומצבו בהקשר זה אף קשה יותר.

מדוח שפורסם באתר OECD בחודש שעבר, עולה כי הן ממשלות והן חברות הגדילו מאוד את מצבת החובות שלהן ועליהן להיערך לסיכונים הנובעים מכך.

מסתבר כי נוכח הריביות הנמוכות מאוד ששררו בעולם לאחר משבר המשכנתאות של 2008 , הצטרפו לשוק החוב העולמי שחקנים חדשים רבים, כולל מדינות וחברות עם דירוגים נמוכים, שלא קיבלו גישה קודם לכן.

גם מיחזורי החוב גדלו וגם חוב "ירוק" וחוב לתכליות חברתיות התפתח מהר בתקופה זו. כפועל יוצא, שוק החוב צמח מהר, אך המחיר היה עלייה של הסיכון.

לפי הממצאים, יחס החוב לתוצר אצל מדינות הארגון עמד על 83% מהתוצר שלהן בממוצע בסוף השנה שעברה. לשם השוואה, הן חותרות להגיע לרף של 60% בלבד. הנתון המטלטל הוא שזו עלייה של 30% בהשוואה ל-2008! ואלמלא האינפלציה הגבוהה של השנתיים האחרונות, שהקפיצה את התוצר הנומינאלי, היה היחס גבוה ב-10% נוספים.

והמגמה לא צפויה להשתנות גם השנה. לפי הדוח, החוב של ממשלות הארגון יגדל מ-54 טריליון דולר אשתקד ל-56 טריליון דולר, כשלשם השוואה לפני 16 שנים עמד על 26 טריליון בלבד. גם החברות לא טמנו ידן בצלחת והחוב שלהן זינק מ-21 ל-34 טריליון דולר בשנים אלו.

החוקרים מזהירים כי קצב צמיחה כה מהיר של חובות לא נראה זה עשורים. בדרך כלל אנו נוטים לומר שנטל החוב רגיש יותר לגובה הריבית ולשירות החוב, אך ככל שהיקפי החובות גדלים ומהר כל כך, השפעת הנפח הופכת אקוטית יותר.

לדבריהם, אם המגמה תימשך, יהיו לכך השלכות על יכולתן של ממשלות להגדיל הוצאות בזמן משברים עתידיים (שנעשים תכופים וחמורים יותר עם הזמן) ואפילו על היציבות הפיננסית שלהן. אני מניח שחברות דירוג החוב הבינלאומיות כמו S&P, Moody's ו-Fitch, די מודאגות מהמצב ותהייה להן הרבה עבודה בקביעת הדירוגים ותחזיות החוב בשנים הבאות. לא רק ישראל תעסיק אותן ודי אם נזכיר שאחת מהן הורידה אפילו את הדירוג של ארצות הברית בקיץ האחרון.

ומה ממליצים בארגון? יישמע לכם מאוד מוכר, אני חושב. לתעדף הוצאות! להתמקד בהשקעות, בשיפור הפריון ובצמיחה בת קיימא. אז אם בישראל ההמלצות הללו הן כיום תוצאה של הסטת תקציבים לביטחון, בעולם מדובר בהוצאות וחובות שהצטברו לכל מיני מטרות אחרות, תוך ניצול הריביות הנמוכות יוצאות הדופן.

בעצם, המחקר מראה ששני דברים שאנו הכלכלנים מכירים היטב עבדו יפה מאוד:

האחד, לגייס כשזול ואפשר, לא רק כשצריך, זו אכן פרקטיקה בשטח.

השני, פתרון של משבר אחד עלול לקדם משבר קשה לא פחות: טיפלת בקורונה? נלחמת באינפלציה? יצרת חוב גדול יותר לדורות הבאים.

מה אני מסיק מהמחקר?

ראשית, אני מצטרף להמלצה של החוקרים שנחוץ מעקב מקרוב אחר יכולת ההחזר והשימושים של החוב המגויס בשוק ההון.

שנית, גם הממשלות, שצריכות להראות הישגים לבוחרים בין מערכות בחירות, ונוטות להגדיל הוצאות בתקופות משבר (מדיניות אנטי-מחזורית), צריכות מעקב ולכן טוב שאצלנו בנק ישראל משמש יועץ כלכלי לממשלה ויכול להרים דגל כשצריך.

ושלישית, טוב שנעשה שימוש בכמה כלים יחד. כלומר, כשבנק מרכזי מוריד ריבית כדי להקל על העומס, שיקטין את המאזן שלו במקביל (ימכור איגרות חוב שרכש ו/או יניח להן להיפדות ללא מחזור). כך גם עלות החוב וגם נפח החוב יורדים. ולנפח, כפי שראינו, חשיבות גדלה והולכת.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות