יום אסוני הוא יום ששוני: חשבון נפש ליום השנה למלחמת ששת הימים

יום השנה למלחמת ששת הימים (שחל מחר, 5.6) עורר שוב את המלחמה על הכותל. והפעם בין כובשיו המקוריים וממשיכיהם "אחים לנשק" שהם יחידה חשובה במחאה נגד ה"רפורמה" לבין הקרן למורשת הכותל שמסרבת ל"אחים" לקיים עצרת ברחבת הכותל. את הזדמנות הזו, יום השנה, ראוי לנצל לחשבון נפש שמחבר אותנו מהמלחמה ההיא למלחמה שלנו היום על הדמוקרטיה. חשבון דואלי שמוגדר יפה בשירו של ערן צור 'ערב ב' כסלו': "יום אסוני הוא יום ששוני". המלחמה ההיא הפכה למפלצת דו-ראשית. לחלק מהעם היא ששון ולחלק אחר היא אסון.

אחת מתמונות הניצחון של המלחמה הייתה תקיעת השופר של הרב שלמה גורן ליד הכותל ביום שחרורו. אקט סמלי זה הפך לחלק מהפקעת האירוע מניצחון במלחמת מגן שנכפתה עלינו לניצחון במלחמה לשחרור הארץ. ניצחון שאיחד את עם ישראל עם ארץ ישראל ותורת ישראל, להגשמת הייעוד והחזון של ארץ ישראל השלמה. המלחמה הופקעה לטובת החזון המשיחי. הציונות הומרה לטובת ההתנחלות וההתיישבות בשטחים. בעוד שישראל הדמוקרטית הפנתה את משאביה לכלכלה, לאינדיווידואליזם, לגלובליזציה, לחילונית – ישראל היהודית הפנתה את פניה לכיבוש אמיתי של השטחים. היהדות הזו סטתה מערכים הומניים של סובלנות ודרך ארץ, ממשפט צדק לגר האלמנה והיתום, ומ'כל אדם נברא בצלם' ליהדות גזענית, אלימה ומשיחית. את התהליך הזה ניתן לזהות בכמה אבני דרך. למשל, באבולוציה הפוליטית-מפלגתית מהמפד"ל ההיסטורית ועד לעוצמה יהודית. אפשר לזהותו ברבנים שהתוו את הדרך לעליונות היהודית – חיים דרוקמן, דב ליאור, מאיר כהנא, מחברי הספר 'ברוך הגבר'. ואפשר לזהותו במחתרת היהודית, בברוך גולדשטיין וביגאל עמיר שהבהירו היטב כי ליהדות אין שום כוונה להתפשר עם הדמוקרטיה. וכל האמצעים, כולל רצח, כשרים כדי לסלק מהדרך כל מי שירים את ידו על גאולת ישראל בארצו השלמה.

בהדרגה העמיקה תנועה זו את אחיזתה בשטחים או ביהודה ושומרון. מדינת ישראל לא סיפחה רשמית (כלומר החילה את המשפט הישראלי) את "ארץ ישראל" שנכבשה או שוחררה במלחמת ששת הימים. אבל בפועל היא "שלחה" לשם כחצי מיליון תושבים ישראלים שמתגוררים בכ-150 ישובים. המילה "שלחה" הוכנסה למרכאות כי המתנחלים אף פעם לא חיכו לממשלה שתשלח אותם. הם היו הזנב שכשכש בכלב כבר מהיום שלמחרת מלחמת ששת הימים.

ישעיהו ליבוביץ' היטיב לנסח את הסכנות שהחלו לאיים על מדינת ישראל כתוצאה מהניצחון ההוא. למשל, הזהיר מפני הסגידה לכותל (דיסקוטל בלשונו) שתסיט את היהדות מהאמונה הרוחנית לעבודת אלילים שגלומה בעצם ייחוס קדושה לקיר אבנים. ובעיקר, הוא הזהיר מפני הסכנה הפנימית כתוצאה מהשליטה, השיטור והקלגסות בשטחים. מהמגע הקבוע של לוחמינו ושוטרינו עם אוכלוסייה אזרחית. מהחיכוך המתמשך שתובעת תחזוקת הכיבוש (או השחרור, או האחזקה הלוחמתית, תבחרו) - כל אלה, הזהיר הנביא ישעיהו, יפיצו כאן זיהום מוסרי נורא שיחלחל פנימה, ישסע את החברה וישטוף את מציאות החיים הישראליים באלימות. וגם, יטה את היהדות אל המסלול הקנאי, הקיצוני, שיתמסר בכל מאודו לכיבוש ויגרור אחריו את המדינה כולה לאבדון.

ליבוביץ' הציע פתרונות שכמובן נדחו. השניים העיקריים היו הפרדת הדת מהמדינה והסתלקות מיידית ללא תנאים מהשטחים. כמובן שהקונצנזוס הישראלי סירב לראות את הסכנות האלו, והפוליטיקאים גררו ובעיקר נגררו להעמקת האסון הזה.

ממשלת נתניהו הנוכחית היא הממשלה הראשונה שבו מיוצגת, ובגדול, הסכנה המתמשכת הזו. הציונות הדתית, עוצמה יהודית, מפלגת נעם, הן מייצגות אולטימטיביות של היהדות הקנאית שהחלה לתפוס תאוצה מהיום השביעי שלאחר ששת הימים. המנהיגים - מסמוטריץ', דרך בן גביר ועד אבי מעוז - שמעולם לא הוזמנו לשום קואליציה או ממשלה - הם היום שרים מרכזיים בקולקציה שהשליט עלינו נתניהו. הם המנופים של העליונות היהדות שמאיימים להקריס את הדמוקרטיה. לא נחזור כאן על הנסיבות שבהן נתניהו הפקיד בידם את הכוח הזה, או על הוויכוח האינסופי האם הוא מנהל אותם או הם מנהלים אותו. מה שחשוב כרגע היא הסכנה שמתגלגלת עלינו ואלינו מהיום שלאחר סיום מלחמת ששת הימים. סכנה שכל פעם מחליפה פנים. פעם זה התעמרות קשה של נוער הגבעות באזרחים פלסטינים, פעם זה רצח ראש ממשלת ישראל, פעם זה הפקדת הביטחון הלאומי בידיו של תלמידו של מאיר כהנא. והיום זה גם תקציב המדינה שמופנה בחלקו הגדול להשלטת היהדות על הדמוקרטיה ברוח צוואתה של מלחמת ששת הימים שהופקעה ונוסחה בידי המשיח וביצועה הוטל עלינו, "חמוריו" של המשיח.