בית ביאליק | צילום: תום פורת
קן לציפור, אחרי שיפוץ: אירועי ספרות חדשים
פתיחה מחדש של בית ביאליק, קלאסיקה מודרנית על נעורים וריצה ומחשבות על אבל ונחמה, הכל בספרים ובאירועי ספרות חדשים
• מקור: "לא ממואר", ספרו היפה של מוטי פוגל (הוצאת אפרסמון), נוגע בכאב האובדן דרך קריאה בטקסטים ספרותיים. את התשובות לשאלות הקשות מחפש פוגל ביצירות של קפקא, בורחס, ז'ורז' פרק, התנ"ך, המשנה והתלמוד. ב־2011 רצחו מחבלים את אחיו של פוגל, אשתו ושלושה מילדיהם בביתם באיתמר. "לא ממואר" מאגד מחשבות על שכול ואובדן, אומנם בעקבות הרצח, אבל גם משוחרר מכבלי האבל הלאומי. פוגל מבקש לומר דברים אחרת. מתוך געגועים לאחיו אודי, שתהום אידיאולוגית נפערה ביניהם — פוגל מתנגד למפעל ההתנחלויות — הוא כותב על ילדות, על יחסים בין אחים, על החיים בהתנחלות ועל עזיבתה, על תחושת נקמה וחיפוש אחר נחמה. ספר שיכול ללוות ברוך ובחוכמה את הימים האלה.
• פרוזה: קלאסיקה מודרנית מתורגמת כעת לעברית. "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" (כתר, בתרגום יוסי מילוא), ספרו של אלן סיליטו מ־1959, שעובד לסרט קולנוע בריטי מפורסם בשם הזה. במרכז הרומן נער מתבגר, בן למשפחת פועלים קשת יום, שמעדיף להתפרנס מגניבות קטנות. יום אחד הוא נתפס בגניבה ממאפייה ונשלח למוסד לעבריינים צעירים. שם הוא מגלה את כישרונו בריצות למרחקים ארוכים. המנהל מציע לו עסקה: אם ינצח בתחרות הריצה ויוסיף כבוד למוסד, יקבל תנאים טובים יותר. הוא מוצא דרכים משלו לשמור על עצמאותו הרוחנית. הרחק מכאן, ובכל זאת נוגע.
• מקום: לאחר שיפוץ ממושך בית ביאליק בתל אביב ייפתח מחדש בהמשך החודש. בינתיים הופכת כיכר ביאליק, שגם היא תחנך בהמשך השנה, למרחב חדש עם חמישה מרכזי תרבות ואמנות: בית ביאליק, מוזיאון העיר תל אביב־יפו, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, בית ליבלינג ובית ראובן. אירוע הפתיחה יתקיים ב־21 בדצמבר, יום הולדתו ה־151 של המשורר הלאומי, יתקיימו בו סיורים וגם שידור לייב של פודקאסט "עיר מקלט: תרבות בזמן מלחמה" בהנחיית עומר בן יעקב ומיכל צורן ובהשתתפות המשוררת שני פוקר. עם הפתיחה המחודשת תתקיים סדרת האירועים "מצפן: שיחות על המקום בעקבות חמש יצירות מופת". הסדרה תוקדש לחמש יצירות: "האומץ לחולין" של לאה גולדברג, "השבר הסורי אפריקני" של אבות ישורון, "אמא עם ילד" של דליה רביקוביץ, "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז ו"דולי סיטי" של אורלי קסטל־בלום.
• שירה: בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת/ הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת/ וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ/ שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת/ שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי./ וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי/ שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי/ לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי/ כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג.
במלאת שנה למותה של המשוררת חוה פנחס־כהן, רואה אור אסופה משיריה, "לחישת הארץ לשמים" (הקיבוץ המאוחד). יותר מארבעה עשורים כתבה פנחס־כהן והיתה אחת הראשונות במשוררות דורה שניסו לגשר בין הזהות היהודית הדתית ובין המחשבה הפמיניסטית, שמוכנה להעז ולכתוב גם על מרד נשי ומיניות נשית.