פטרול בריצה קלה ושקט מופתי בין נהריה לראש הנקרה

זו שעת בוקר מוקדמת של אמצע השבוע בטיילת של נהריה. היום ה־18 למלחמה שסופה אינו ידוע. לצד קבוצות החיילים המפטרלות בעיניים טרוטות סמוך לקו המים, מעט הלכים, רצים ורוכבי אופניים שהשכימו קום. אלו הם קומץ האמיצים שהעזו לצאת לפעילות גופנית במרחב הצפוני המתוח. לצידם מתהלכים גם מספר בעלי כלבים שיצאו לשאוף אוויר בוקר צח ולח. כולם מנומסים, אדיבים ומברכים. שותפות הגורל משפיעה לטובה על כולם.

הדייגים, שהתייצבו בחוף הרבה לפני כולם, מותחים חכות ומתעלמים בהפגנתיות מכל סימני המלחמה. "גם אם חיזבאללה יעיפו לכאן טילים, אתה תראה אותנו כל יום בים", מכריז אחד מהם, "זה ידוע שהדייגים לא רואים בעיניים".

הדייגים הוותיקים מבטיחים יום שקט בגזרתם, מה שנוסך בי ביטחון לצאת בריצה ארוכה צפונה על "דרך הפטרולים" לכיוון ראש הנקרה. בימים כתיקונם זה אחד ממסלולי הריצה והרכיבה המרהיבים והמתוירים באזור — מסלול שכולו ים וטבע ייחודי בלב שמורת החוף של אכזיב — אבל הפעם איומי המלחמה גוברים על הכל ומכתיבים את הטון.

אני חוצה לבדי את מקטע הפטרולים. אין זכר לספורטאים. חיילים מנופפים מהגגות וחופים תיירותיים עמוסים בשקי חול במקום ברוחצים" | צילום: אילן גולדמן

כמה קילומטרים של ריצה צפונה והמסלול כבר כמעט ריק ממתעמלים "שבאופן טבעי חוששים מהלא־ידוע", כפי שמסביר אבי חנינה, רץ נהרייני מוכר וחבר ותיק, "יש כאן בומים כל הזמן, רעמי תותחים ומדי פעם גם אזעקות. המחשבה שטיל יתעופף עליך או יתפוצץ לידך ויתיז רסיסים לכיוון היא יותר מאשר ריאלית. אנחנו כאן למודי קרבות עם חיזבאללה", הוא מזכיר.

למרבה המזל הבוקר הזה שקט. אפילו שקט מדי (ואף שאיש לא עצר אותי בדרכי אין בכתוב משום המלצה לאחרים). רק בכל כמה מאות מטרים על כביש החוף קבוצות של חיילי מילואים מתעוררים אט־אט אל תוך יום חדש בשגרת כוננות: שטיפת פנים מאולתרת, צחצוח שיניים מחוץ לאוהל ולעיתים גם תפילת שחרית בסמוך לג'יפ או לטנק. מחזה סוריאליסטי השמור לימים הטעונים הרבים שנכפים על ישראל. בכל עמדה מברכים אותי, הרץ התמוה והמיוזע שחולף על פניהם. "עד איפה אתה מתכוון להמשיך?" הם שואלים.

קו המצוקים הלבן של ראש הנקרה הולך ומתקרב ואיתו גם גדר הגבול. למרות הפסטורליה והשקט המעושים והשיממון האנושי — באוויר הצונן עומד ריח כבד של משהו מפוחם.

המעבר מאזור הגן הלאומי אכזיב לדרך הפטרולים כמוהו כמעבר למדינה אחרת. פתחו של נחל כזיב אל הים (תחילתו של מסלול "מים אל ים") חסום, וכך גם מעבר הרכבים צפונה על כביש החוף המיתולוגי. אין הולך, אין רוכב, ואין נוסע. הכל דומם ושומם. קו המים מגודר וקיימת היערכות על החוף ובים לכל צרה שלא תבוא.

אני חוצה לגמרי לבדי את מקטע הפטרולים הישן והאהוב. עכשיו אין זכר לספורט או לספורטאים. חיילים מנופפים מהגגות וחופים תיירותיים עמוסים בשקי חול במקום ברוחצים. אפילו גני השעשועים ומתקני הכושר שעל הדרך עברו הסבה קרבית ושודרגו לעמדות התגוננות. קשה לתפוס שמסלול הריצה הזה, הדרך ההומה והבועטת הזו הם כעת חלק מסרט מלחמה כחול־לבן.

לבסוף רגליי המתעייפות מביאות אותי לראש הנקרה. את האנשים שהיו אמורים להיות בפתחו של אחד האתרים המוכרים בישראל, מחליפים היום שפני הסלע. עשרות מהם מנצלים את השקט כדי לתבוע בחזרה את בעלותם על המסלעות והנקיקים. המנהרה הארוכה המובילה אל מערות הים המרהיבות חסומה בתלולית עפר עצומה ומאולתרת. "אין כניסה — שטח צבאי סגור", מכריז השלט התלוי מעל שמטרתו להבהיר מעבר לכל ספק כי מכאן יש רק את הדרך חזרה. עניין של עשרה ק"מ נוספים לערך, בזמן שחומו של יום סתיו שרבי הולך ומטפס לו.

בדרך חזרה, שלשמחתי עוברת בדממה וללא דרמות מיותרות, אני כבר דמות מוכרת על הציר. "זה ההוא שרץ כאן מקודם", מדווח אחד החיילים למפקדו הסקרן, "הוא בטח חוזר עכשיו". שעה לאחר מכן כבר ישבתי תשוש בבית קפה נהרייני הומה אדם. רק רגליי הכאובות דאגו להזכיר לי את סרט המלחמה ההזוי שממנו באתי.