רלבנטי ותוסס מתמיד: סרט וספר שמאירים את קרל מרקס ופועלו באור חדש

כמו לא מעט אנשים שהפכו למיתולוגיה רק אחרי מותם, קרל מרקס, הוגה הדעות היהודי ממוצא גרמני, מת עני, רדוף ועזוב. רק 11 אנשים השתתפו בהלוויה שלו בלונדון. אבל בשנים שלאחר מותו הפכה המחשבה שלו למשנה סדרי עולם.

נדמה שהנוכחות של מרקס בחיים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים, בחיי האקדמיה ובחקר התרבות — קמה לתחייה לאחרונה. העניין בו מתגבר על רקע המשבר הגלובלי, על רקע משבר הקורונה, וכאן בישראל בוודאי על רקע המחאה נגד ההפיכה המשטרית.

בעוד חודשים אחדים יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד תרגום מעודכן ל"מניספט הקומוניסטי", ובימים אלה עולה לשידור בכאן 11 "האקטיביסט", סרט תיעודי על מרקס, במסגרת סדרת "העבריים" של היוצר יאיר קדר ובבימוי בנימין פרידנברג (ראו מסגרת).

"יש עכשיו תחייה משמעותית של החשיבה המרקסיסטית בעולם המערבי", אומר קדר. "בעת הכנת הסרט היה לנו דיאלוג עם קבוצות וכתבי עת מרקסיסטיים חדשים בארה"ב, עם פוליטיקאי כמו ברני סנדרס, וזיהינו עניין מתגבר בקמפוסים. גם פה אנחנו הולכים לקפלן ומסתכלים על המציאות אבל עדיין בהלם מהמתרחש, וזה זמן טוב למצוא מענה ומזור אצל הוגים מהעבר, ומרקס הוא חכם השבט".

איך אתה מסביר את זה?

"זה תהליך דומה לזה שראיתי כשעשינו בסדרה את הסרט 'דבש שחור' על משורר היידיש אברהם סוצקבר: שם היה צריך לעבור את כל ההתנגדות של העברית ליידיש כדי שאפשר יהיה לחבק אותה מחדש. ככה גם כאן: היה צריך שתתמוסס ההתנגדות למרקסיזם ולמה שנקרא 'פשעי המרקסיזם'. שלא יהיו יותר אנשים שידברו על זיכרונות מרים מרוסיה הקומוניסטית — כדי שאפשר יהיה לחבק את מרקס".

חיבורו המפרסם ביותר של מרקס הוא "המניפסט הקומוניסטי" שהתפרסם לראשונה בגרמנית בלונדון ב־1848 (ופרידריך אנגלס מוזכר בו כ"כותב שותף"). פרק אחד במסמך מתאר את עליית הקפיטליזם המתועש, את מעמד הבורגנות ובעלי ההון, ומעמיד מולם את מעמד העובדים השכירים, "הפרולטריון", שדורש הכרה עצמית וזכות להתאגדות עד שיחולל מהפכה פוליטית; בפרק שני הוא מציג את עקרונות הקומוניזם, את השאיפה לביטול הקניין הפרטי ואת הצעדים שבהם ינקוט הפרולטריון לאחר המהפכה.

פרופ' דני גוטוויין, שחידש לאחרונה את תרגום המניפסט (המבוסס על התרגום ההיסטורי של מנחם דורמן, וגוטוויין עדכן והתאים לקוראים הישראלים, והוסיף לו מבוא היסטורי), רואה בחיבור של מרקס טקסט רלבנטי לימינו: "המפעל של מרקס הניח שלוש הנחות: הראשונה היא היחס בין שינויים כלכליים, חברתיים ומשטריים. הוא נותן לבני אדם יכולת להבין את המהלכים ההיסטוריים ולכן גם יכולת להתערב בהם; ההנחה השנייה, לב־לבו של העניין, היא ניתוח הקפיטליזם, בייחוד מנגנון הניצול שיש בו; ההנחה השלישית היא אפשרות ליצירת חברה אנושית משוחררת מדיכוי ומניצול. כשמרקס מדבר על הקפיטליזם, הוא מדבר על ההיבטים הכלכליים, החברתיים, הפוליטיים, התרבותיים והשפעתם על כל מרחב חיינו. הגותו השפיעה תחילה במערב, אחר כך בעולם הקולוניאלי ובעולם הגלובלי, בחברות שעברו תהליכים של יציאה מניצול ודיכוי".

איך טקסט שנכתב לפני 175 שנים רלבנטי בכלל לימינו?

"אתן דוגמה מארה"ב: "ברני סנדרס, שניסה ב־2016 וב־2020 להיות מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הבין שאם רוצים למנוע את חזרתו של טרמאפ צריך לתמוך באיגודי העובדים, להגדיל את שכר המינימום, לדאוג לצורכי האזרחים. מה שעומד בבסיס הגותו זה שאנשים מגיבים פוליטית למיקום הכלכלי שלהם".

זה תקף גם בישראל?

"בניגוד לסברה שאנשים לא משנים דעתם, ושמוצאם העדתי קובע לנצח את עמדתם הפוליטית — לדעתי אנשים כן מגיבים, רק שהמחאה הנוכחית לא מציעה שום דבר למעמדות הנמוכים, ולכן מתקשה לגייס אותם. מי שמסתכל על מציאות הישראלית מבין שהקשיים כאן הם תולדה של אי־שוויון כלכלי. אומרים 'ישראל הראשונה והשנייה', 'ביביסטים' ו'פריבילגים' — כל המונחים האלה מתארים מציאות אחת בסיסית: החברה הישראלת מעוצבת בידי אי־שוויון כלכלי, שמגדיר את השכבות השונות. לא מקרי שהתמיכה בנתניהו מגיעה מהשכבות הנמוכות, ואילו אנשים שצועקים 'דמוקרטיה' מגיעים משכבות גבוהות".

איך מרקס קשור לזה?

"על מה מדברים במחאה? 'דמוקרטיה', 'ערכים', 'תרמנו', 'הייטק', 'טייסים'. מדגישים את נקודת המוצא האליטיסטית. דוברי ופעילי המחאה כמובן לא צריכים להתנצל על זה — אבל אם הם יאמצו את קו החשיבה של מרקס, הם יבינו למה אנשים שיש להם פחות הון או הון סימבולי תומכים בנתניהו — לטענתו הדרך היא לשנות את המגנון החלוקתי ולגרום לכך שקבוצות רחבות יותר ייהנו מהשפע, ואז תשתנה השקפתם".

"זה לא פילוסופיה, זה החיים כמו שהם"

במאי "האקטיביסט", הקולנוען בנימין פרידנברג, ביקש להביא את הביוגרפיה ואת ההגות של מרקס במסגרת מצומצמת של 54 דקות. אז מלבד קריאה במדף ספרי מרקס ואנגלס בספריית האוניברסיטה העברית, הוא גם יצר קשר עם הצאצאים של מרקס: נכדים של הנכדים. אבל הצאצאים, רובם פעילים חברתיים ופוליטיים בגרמניה ובצרפת, לא ששו לשתף פעולה עם ערוץ תקשורת ישראלי ציבורי, מטעמים פוליטיים.

"דווקא העובדה שלא עלה בידי לדבר איתם חייבה אותי לחשוב על השאלה למה הסרט הזה, ולמה דווקא כאן ועכשיו", הוא אומר. "לא רציתי לעשות סרט על מרקס, בלי נקודת מבט ישראלית. מה שמיוחד במרקס זה שהוא מאוד עכשווי. הוא מייצר לאדם משקפיים לראות את המציאות בתקופה שבה הוא חי — בכל תקופה. חשבתי על העובדה שאנחנו חיים במציאות ניאו־ליברלית וליברטריאנית, והבנתי שמרקס הוא דמות שדרכה אפשר לספר את סיפורנו בישראל".

זה מתחיל בנקודת המפגש הראשונה של מרקס עם הציונות, באמצעות הקשר שלו עם משה הס. "ראשי הציונות היו שייכים לחוגים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים באירופה", ומשם עובר באופן טבעי לשאלה הפלסטינית "היה מעניין לגלות כמה הנרטיב הפלסטיני קשור במרקס, באופני ההתארגנות וההגדרה הלאומית. ומשם המאבקים החברתיים הכי חשובים בישראל היו בזיקה למרקס", אומר פרידנברג "המאבק לזכויות נשים, זכויות נכים, המאבק המזרחי לדורותיו — ועוד המון מאבקים אחרים שקשורים בשיוויון".

הסרט מרמז על קשר בין חייו האישיים הקשים לרעיונותיו. למשל, מבין שבעת ילדיו שרדו רק שלוש בנות, שאר ילדיו מתו מעוני ומתנאי מחיה ירודים.

"מרקס, היה אדם שנרדף פוליטית, שאין לו אזרחות וחי ללא תנאים סוציאליים וללא פרוטה בכיסו, וכל זה בתקופה הקריטית שבה המשפחה שלו היתה צעירה ונולדו הילדים, עד שאנגלס התחיל לממן אותו לקח זמן. הסרט עושה את הקשר בין ביוגרפיה להגות, ומה שמחבר את מרקס לאנשים צעירים היום זו הכתיבה שמסתכלת על החיים כמו שהם, לא כתיבה פילוסופית מנותקת מהמציאות".