דילמה בעולם הספרות בעקבות המלחמה: ״צריך לכתוב עלילות שלמות מחדש״

ספרה החדש של כנרת רוזנבלום, "בני טובים", הוא על משפחת בן טובים שמצויה על פרשת דרכים. זו משפחה של קבלני עבודות עפר ותשתיות, והקוראים פוגשים את בניה כאשר נשאלת השאלה מי יירש את הובלת העסק. זה קורה לאחר שזכו בפרויקט של הקמת המכשול. כן, אותו קיר מכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה. הפרויקט ההגנתי שבמסגרתו נבנה קיר תת־קרקעי המשולב בטכנולוגיות חישה והתרעה, שעלותו 3 מיליארד שקל. כן, כן, אותו קיר משוכלל ומתקדם שב־7 באוקטובר מחבלי נוחבה עקפו מלמעלה בלי שום קושי, באמצעות מספרי קאטר, ועברו מעליו עם טנדרים כדי לטבוח ביישובי הדרום.

"באותה שבת שחורה", מספרת רוזנבלום, "ב־6:30 בבוקר, בזמן האזעקות כשאני בחדר המדרגות, הרגשתי כאילו שבכל השנים שכתבתי את הספר בעצם החזקתי רימון בלי נצרה. ולא רק שהוא התפוצץ, אלא שזאת רק ההתחלה. הכל תפס אותי בהפתעה. היתה לי הארה כפולה - הרגשתי שהזרקור ששמתי על הפרויקט הזה הוא הכי נכון והכי אקטואלי; אבל גם שכאשר שלחתי את הגיבורים שלי לשם, לא ידעתי שזה מה שיקרה בסוף".

צילום: באדיבות שתים הוצאה לאור

הספר, בהוצאת כתר, כבר עמד לרדת לדפוס אבל היה ברור שצריך לעשות בו שינוי כלשהו. "בחנתי ב־7,000 עיניים את כל השאלות של הגיבורים והעלילות, ובסוף החלטתי רק למחוק פסקה אחת שהתייחסה בשעשוע לאסונות אפשריים, והוספתי שלוש מילים במקום אחר, שנבעו מהמידע שחדר לעיניי הקרועות, וגם צירפתי אחרית דבר".

"על מה כותבים? מה רלבנטי?"

ספרה של רוזנבלום הוא רק אחד מבין לא מעט ספרים שבגלל האסון היו צריכים לעבור שינויים ותיקונים. כאן זה ממש מקרה שנגע ישירות למתקפה, אבל היו גם מקרים שהדימויים נהפכו למציאותיים מדי, כריכות של ספרים נהיו מרתיעות מדי, תיאורים עוררו פחדים וזוועות או, מצד שני, שהאסונות שתוארו בהם התגמדו לנוכח המציאות ונהפכו ללא רלבנטיים.

ההוצאות לאור, העורכות והסופרים נאלצו לבחון מחדש ספרים שעמדו להתפרסם ולהכניס בהם שינויים.

בהוצאת כנרת זמורה מרגישים את השפעת המלחמה על הספרים שנכתבים, שעומדים להיכתב, ואלה שתכף יוצאים לאור. "אני לא יכולה להיכנס לפרטים כי זה דיאלוג אינטימי בין סופר ועורך", אומרת נועה מנהיים, עורכת ספרות המקור בהוצאה, "אבל אנחנו רואים ארבעה סוגים של תגובות: יש סופרים שהספרים שלהם כבר מוכנים כמעט לחלוטין, ושהחליטו שהם מעוניינים לחכות עם היציאה לאור - לא בגלל התוכן אלא בגלל התקופה, מתוך רצון שהספר יקבל את תשומת הלב המיטבית. הרבה פעמים הם עצמם לא מרגישים שהם יכולים עכשיו לגייס את המשאבים הנפשיים הנדרשים כדי לקדם את הספר. כולנו מרגישים פחות או יותר ש'מה זה מעניין עכשיו?'.

"התגובה השנייה היא אנשים שמתחילים לעבוד על ספר חדש ושואלים את עצמם, ואותנו, על מה כותבים, מה רלבנטי. את שואלת את עצמך האם מה שמעניין אותי עכשיו יעניין אנשים בעוד שנה כשהספר ייצא. יש לי סופר שסיים תחקיר ועמד לפני כתיבה, ובעצה אחת החלטנו לשים את הרעיון בהמתנה ולבנות ספר אחר. זה היה נושא פוליטי שקשור בסכסוך הישראלי־פלסטיני. היתה תחושה שכשהספר ייצא, באזור החגים, לא יהיה קשב לסוג כזה של נרטיב.

"הנושא המורכב יותר זה מה קורה עם ספרים שצריכים לצאת עכשיו. יש שינויים עלילתיים, למשל אם יש תיאורים גרפיים של אלימות נשאלת השאלה אם אנחנו ממתנים אותם, לפחות בטקסט על הכריכה. לא נגענו בטקסט עצמו אלא באיך מציגים ואילו היבטים מנגישים על העטיפה או בהודעה לעיתונות. אם זה ספר מתח ויש שם רצח אכזרי, בעבר זה היה נקודת פתיחה לדיון על האלימות הגוברת בחברה או זמינות כלי הנשק והשפעתם - אבל עכשיו כל דבר כזה גורם לנו לעצור ולחשוב". במקרים מסוימים החליטו בהוצאות שספרים שמתארים חטיפות לא ייצאו כעת. באחרים שיווקו אותם אחרת.

היבט נוסף הוא עטיפות הספרים. "היתה לנו עטיפה ששלחתי לקבוצת מיקוד בתוך ההוצאה. התגובות היו 'זה נראה יותר מדי כמו ההריסות בעזה'. אז חזרנו לאמן וניסינו לדייק את זה ולהרחיק ככל הניתן".

הסופרת סלין אסייג, שעורכת ספרות מקור בהוצאת ידיעות ספרים, מוצאת את עצמה מתקשה לקרוא כתבי יד שקשורים ב־7 באוקטובר - ויש כבר לא מעט כאלה, מתברר: "אני מניחה בצד או מעבירה ללקטורה ולעריכה חיצונית. הכל נראה לי גרפי מדי כעת. אני גם עורכת את כתב העת 'צריף' של תלמידי המסלול לכתיבה באוניברסיטת בן־גוריון. זמן קצר אחרי האירועים האוניברסיטה ביקשה שנכין גיליון מיוחד על המלחמה. אמרתי: 'איך אפשר לעשות כזה דבר עכשיו? אנשים נהרגים, החטופים עוד שם'. אבל הגיעו 500 יצירות, זה המון. בעיקר שירה כי זו הדרך הכי נגישה להתמודד עם טראומה כזאת. אז העברתי את העריכה למישהי אחרת - לדעתי, אי אפשר לכתוב ספרות עם עומק במצב הזה, כי המציאות מלאת אימה".

על השולחן של אסייג מונחים כרגע כמה כתבי יד שנוגעים בנושא. "יש לי, למשל, כתב יד של רופאה, יעל דרזניק, שפרסמה אצלנו את הספר 'עשרים ושש', על סטאז'רים בחדר מיון. ב־7 באוקטובר היא גויסה למילואים וכתבה תיעוד של השבועיים הראשונים למלחמה, ממש תיעוד חי מהשטח. עומד גם לצאת אצלנו ספר של שרה אהרוני, שכותבת רומנים היסטוריים. את הספר שיוצא לה עכשיו היא כתבה בשלוש השנים האחרונות, אבל אחת האפיזודות מתרחשת בקיבוץ ניר עוז. אז היא מצאה צלם שצילם את השדות של ניר עוז. אחד מהם יופיע על העטיפה, והיא גם מקדישה את הספר לתושבי העוטף".

"אי אפשר לכתוב על חטיפה"

במקרה של ספרו של העיתונאי שלומי אלדר שנקרא במקור "להכיר את חמאס", שינו את השם. "הספר יצא במקור ב־2012, ומסתיים בעסקת שליט ב־2011", מספרת איילת שני, עורכת ספרי העיון של כתר. "הוספנו לו עכשיו ארבעה פרקים עדכניים, שבוחנים איך הגענו משם לכאן, ואיך הפך חמאס לארגון המבצע פשעי מלחמה. החלטנו להחליף את שם הספר מ'להכיר את חמאס' ל'חמאס', נראה לי שהכרנו אותם. היה ברור גם שהכריכה הקודמת עם אנשי חמאס מריעים, בעייתית בהקשר החדש. ועדיין, כשהגיעו הסקיצות מהמעצבת, מצאנו שלא מעט מהאופציות החדשות מטרגרות".

צילום: באדיבות הוצאת כתר

"מחבלים ועזה היו חלק מהשיח הישראלי תמיד", אומרת אורנה לנדאו, סופרת ואחת משתי העורכות הראשיות (ביחד עם מירי רוזובסקי) של הוצאת "שתיים", "אבל עכשיו אי אפשר להשתמש בהם כלאחר יד. עכשיו זה טעון. לכן אם מישהו קודם היה אומר משהו בצחוק, אפילו לקלל 'לך לעזה', היום אי אפשר. מה שקרה בעזה יוצר מצוקה בשפה אז ברור שגם יבוא לידי ביטוי בספרים".

גם אצלן היו לפחות שני ספרים שעשו בהם שינויים בשל כך. בספר "חרתשא" של יהודית קגן, שאמור לראות אור במרץ, היה אזכור של עזה שעל חלק ממנו ויתרו. "הספר הוא על בחורה ובחור, והבחור אומר שהוא פוסט־טראומטי מעזה, שלפני המלחמה האחרונה. הוא אומר 'מי שנכנס לעזה לא חוזר אותו הדבר'. את זה השארנו, אבל את ההרחבה של זה הורדנו. כי המצב שהוא מתאר אומנם נורא, אבל יחסית למה שקרה ב־7 באוקטובר הוא קטן, וכמעט משונה להזכיר את זה כמו שזה עכשיו.

"אנחנו גם נזהרים מטריגרים: בספר 'אהבה בקריות' של מיקי מלץ, שיצא ממש עכשיו, היתה סצנה בפתיחת הספר שבה תלמיד נתקל בחבריו שמשחקים כדורסל והוא אומר באירוניה ש'בעולם אידיאלי, שקיים רק במחוזות הדמיון שאני מפליג אליהם מתחת לשמיכה בלילה, הייתי מוריד לרפי את הראש בעזרת חרמש וקולע את הראש שלו כמו כדורסל לתוך הפרצוף של מוטי'. אחרי 7 באוקטובר אי אפשר לחשוב ככה, לא חושבים ככה יותר, אפילו לא בצחוק. אף אחד לא מוריד לאף אחד שום ראש, בטח לא בחרמש, לכן בספר הגיבור מסתפק בלפנטז על איך הוא בועט את רפי אחורה בבעיטת מספריים".

לנדאו מספרת שסופרת התייעצה איתה על ספר שלה שבו אחת הגיבורות בורחת לסיני ונחטפת. "היא אמרה לי שתצטרך עכשיו לכתוב את זה מחדש. אני מסכימה. זה קו עלילתי מרכזי וזה אכן מאוד בעייתי".

"ההגזמה נהפכה למציאות"

זו לא הסופרת היחידה שבעת הכתיבה נקלעה לדילמה. "היתה תחושה אצל סופרים של 'איך אני יכול לכתוב את זה עכשיו'. היו ספרים שנעצרו", מספרת יערה שחורי, עורכת המקור בהוצאת כתר. "כותבים היו צריכים לעשות בדק בית".

צילום: באדיבות הוצאת פרווה

"אחרי 7 באוקטובר התחלתי גם אני לכתוב ספר שמציע היסטוריה אלטרנטיבית", אומרת לנדאו. "ספר שקורה בעוד שנה מהיום, ובאמת אחד הדברים המרכזיים שעוסקים בהם בו הוא שהגיבורים איבדו את השפה: אי אפשר לדבר על אלוהים, אי אפשר לקרוא למנהיג בשמו. יש שלל מילים שאסור להגיד. זאת לא צנזורה שאנחנו עושים לעצמנו אלא שיקוף של צורת מחשבה שהשתנתה. אנחנו חושבים אחרת, מילים ומושגים קיבלו משמעות חדשה". לנדאו מזכירה בהקשר זה את השיר של מיה טבת דיין שמתחיל ב"**אַזְהָרַת טְרִיגֶר: שַׁבָּת/ **אַזְהָרַת טְרִיגֶר: קִבּוּץ/ **אַזְהָרַת טְרִיגֶר: דֶּשֶׁא/ **אַזְהָרַת טְרִיגֶר: מְסִבָּה/ **אַזְהָרַת טְרִיגֶר: תִּינוֹק/" .

ספרה החדש של אדוה בולה "החדר הדרומי" היה אמור לראות אור החודש בהוצאת כתר, אך גם הוא נדחה ועבר שינויים. "חשבתי שאני מספרת סיפור ישראלי, אבל הסיפור הישראלי השתנה", היא אומרת. "זה סיפור על אשה שילדה בן ומגדלת אותו לבד בצל מבצע צוק איתן. אביו של הילד לוחם בעזה. אני לא מציינת בספר שמדובר בצוק איתן, כי זה עוד מבצע, שאחריו יבוא עוד אחד. זאת היתה המציאות הישראלית: פעם בשנה יש מבצע כזה. אבל אחרי 7 באוקטובר המבצע שאני מתארת נראה כמו בדיחה. פתאום נראה לי מוזר לכתוב על המבצע כעל דבר כזה גדול".

היא מספרת ש"בסוף השינויים שהכנסתי הם לא הרי גורל מבחינה עלילתית. אבל הטרמינולוגיה - הביטויים שמשתמשים בהם - השתנתה. הספר חזר מהגהה ושמתי לב שדימויים שנועדו להרחיב את התודעה, להבהיר את הסיטואציה, זורקים את הקוראים לעולם חדש שלא היה קיים קודם לכן: כשהגיבורה אומרת שהיא לא יכולה לטוס רק עם הילד, כי עוד יאשימו אותה בחטיפה, הייתי חייבת לשנות את הדימוי. או השתמשתי בדימוי 'בור שחור מתחת לאדמה' כדי לתאר את הפעוטון בקומת המרתף שהבן הולך אליו. אני השתמשתי בזה כלשון גוזמה, אבל לשון הגוזמה נהפכה ללשון המציאות. אז ניקיתי אותה מהספר".

בולה מתארת בהלה גדולה שאחזה בה אחרי 7 באוקטובר בנוגע לספר. "פתאום הרגשתי שבלי להתכוון כתבתי רומן היסטורי. חשבתי שאני כותבת משהו הכי אקטואלי, שקורה כאן ועכשיו, והבנתי שיצא שכתבתי היסטוריה. כי מה שהיה — הוא לא מה שיהיה. קיבלתי עצה מהעורכת יערה שחורי: לכתוב את תאריך סיום הכתיבה. היום כבר לא עושים את זה, אבל המשמעות היתה שהסיפור נכתב על מבצע בעזה לפני 7 באוקטובר".

בולה מתייחסת גם לשאלה גדולה יותר הנוגעת לקריאה בכלל. הספר שלה אמור היה לצאת החודש אבל לתחושתה ולתחושת הוצאת כתר עוד לא קוראים ספרים כאלה כעת. "מפחיד לשחרר אותו עכשיו", היא אומרת. הוחלט לחכות למרץ או למאי. "בכלל, מי הקורא של 8 באוקטובר? כי צריך למצוא את האיזון העדין המעניק לקוראים חוויית קריאה מבלי שהאסקפיזם הזה בעצמו יהיה בלתי נסבל. העורכת שלי, שירה חדד, אמרה לי שאנחנו לא יכולים לדבר על האירוע הזה כאילו הוא נגמר. את מוסיפה ספר בעיצומו של אירוע, ואי אפשר לדבר על היום שאחרי כי אנחנו עוד לא נמצאים בו".