"זה לא מוזר בעיניי לספר את סיפור השואה שלי דרך מתכון לחריימה"

לילי נועם מניחה על השולחן מחבת חריימה. היא פורסת חלה. אי אפשר לאכול חריימה בלי חלה, היא מחייכת. נועם, בת 80, היא שורדת שואה מטריפולי. כן, היא יודעת, רבים עדיין לא יודעים שהשואה הגיעה גם לצפון אפריקה. כולל מחנות ריכוז בג'אדו, בגריאן וביפרן בלוב, 700 מיהודי לוב נספו בשואה. לכן כל כך חשוב לה לספר את סיפורה.

הפעם היא עושה זאת במסגרת פרויקט יוצא דופן של foodish, המחלקה הקולינרית של מוזיאון "אנו" (בית התפוצות לשעבר), בשיתוף פעולה עם "זיכרון בסלון". במסגרת הפרויקט התאספו כמה בלוגרי אוכל מובילים כדי לגבות עדות ומתכון, משורדי שואה. הבלוגר המוכשר עוז תלם גבה את עדותה של נועם. אני זכיתי לשמוע אותה שוב.

בביתה ברמת גן, לא רחוק מפארק הירקון, היא יושבת מעל אלבום המסמכים המשפחתי ומספרת.

"לוב הייתה אז קולוניה איטלקית ומוסוליני כידוע היה בן ברית של היטלר. היו בקהילה 400 משפחות יהודיות עם דרכון בריטי, כמו אבי אברמינו, חייט שמוצאו מהקולוניה הבריטית גיברלטר, ואמי ג'מילה. הם גרו ברובע היהודי. בנובמבר 1941, חודש וחצי אחרי שהתחתנו, התבצע גירוש של יהודי טריפולי. אלה שהיה להם דרכון בריטי הועלו על אונייה והועברו לנאפולי ומשם למחנה בצ'יוויטלה דל טרונטו צפונית לרומא. מוסוליני החזיק שם את היהודים בעלי הדרכון הבריטי כמו שבויי מלחמה, לא כמו יהודים אחרים. אולי בשביל לעשות עסקת חליפין עם הבריטים. המחנה היה במין טירה ישנה כזו. האיטלקים שמרו מבחוץ שלא יברחו ולא התערבו במה שנעשה בפנים. חיים במאסר. שם נולדנו אני ב־1943 ואחריי אחותי דינה. היא, אני ועוד ילד אחד היינו שלושת הילדים היחידים שנולדו במחנה.

אילו תנאים היו להם במחנה?

"בגלל שהיו להם דרכונים בריטיים איפשרו לצלב האדום לשלוח חבילות לשם. כלומר המצב שלנו לא היה רע כמו של יהודים במקומות אחרים. לילדים היו חבילות מיוחדות עם חלב מרוכז ואפילו שוקולד לפעמים".

אולם השהות במחנה המאסר בצ'יוויטלה דל טרונטו לא ארכה זמן רב, וגם הדרכון הבריטי כבר לא סייע. "ב־1943, כשהגרמנים נכנסו לרומא, הם העבירו את אבא עם שאר הגברים למחנה כפייה בצפון איטליה", מספרת נועם. "שלושה חודשים הם חפרו שוחות, סידרו פצצות וחזרו משם חולים, אחרי שעבדו בפרך בלי אוכל ואפילו שתייה, עד כדי כך שלפעמים נאלצו לשתות את השתן של עצמם, ואז ב־1944 העבירו אותנו הגרמנים למחנה הריכוז ברגן־בלזן בגרמניה עצמה. לא היו שם קרמטוריום או תאי גזים אבל אנשים מתו ממחלות. מעבר לגדר שבה אנחנו רוכזנו היו יהודים שנשלחו מהולנד, שם מתה אנה פרנק מטיפוס.

"והיה גם מוות מרעב. אמי שעדיין היניקה את אחותי הקטנה ראתה יום אחד משאית שהגיעה לשם עם ילדים ותינוקות בוכים מרוב רעב, ואמא לקחה ילד אחד והיניקה גם אותו. היא רצתה אפילו להחביא אותו אבל כולם צעקו עליה שלא תעשה את זה אז היא החזירה אותו למשאית. שנים אחר כך עוד הייתה אומרת כמה היא מצטערת על זה".

לקראת תום המלחמה העבירו הגרמנים את משפחת לאבי למחנה שבויים ביער השחור בגרמניה. שם "כבר היינו שוב כמו שבויי מלחמה בריטים, כדי שייראה כאילו התייחסו אלינו בסדר. נשארנו בחיים. באוגוסט 1945 חזרנו לטריפולי".

למה?

"בסוף המלחמה שאלו את השורדים אם הם רוצים לפלסטינה. אבל הרוב רצו לטריפולי. הביתה. היה רכוש, משפחה, קרובים. ואז, חודש וחצי אחרי שחזרנו, היו דפיקות חזקות בדלת. אמא לקחה אותנו לגג וזרקה אותנו מעבר למעקה, לגג של השכנים האיטלקים. המקומיים פרצו לבית, בזזו אבל לא מצאו אותנו. וככה ניצלנו - אלה היו פרעות נגד היהודים ששבו מהשואה - 142 נהרגו במהלכן".

ב־1949 עלתה משפחת לאבי לישראל בלי אביה, שמת לדאבון הלב כשהייתה בת 3 וחצי. "הוא הלך לשחות בים בחנוכה וחלה ומת".

כאן הגיעו האם ושתי בנותיה למעברת "שער עלייה" ואחר כך ל"מחנה ישראל" ליד לוד. בלי אב מפרנס ועם אם שעבדה בעבודות דחק מזדמנות, הצליחה לילי נועם ללמוד מקצוע, נהפכה לאחות, היא נישאה לאפרים נועם ונולדו להם ארבעה ילדים, ומאז היא ממשיכה לשמר את זכר קהילתה. "כשהתחילו לדבר על השואה, אמרתי שגם אני הייתי במחנה ריכוז. הייתי רק ילדה. ולא האמינו לי. ועם הזמן חשבתי שצריך לספר. לא ידעו כאן שגם בלוב ותוניס זה קרה. אני מרגישה שאם יש נדבך פחות מוכר בשואה, ואם אני יכולה לספר עליו - אני מספרת את הסיפור האישי שלי”.

הפעם בחרת לעשות זאת דרך מתכון שעובר במשפחה.

"זה לא מוזר בעיניי. אני מבינה שהזמנים משתנים. זה בסדר. לשלב מסורת עם אוכל, זו דרך מצוינת. אלה החיים האמיתיים. אנשים כל כך מתעניינים באוכל בימינו אז יאללה, קדימה, תכניסו את המסורת פנימה ובאמת יש מסורת בזה".

מי בישל אצלך בבית, מי לימד אותך להכין חריימה?

"אמא שלי כמובן. ואני למדתי להכין אותו ממנה ומהשכנות. אבל קצת שכללתי אותו לטובת הנכדים - צמצמתי את כמות השמן והחריף, וגם הוספתי הרבה בצל".

ממתי את זוכרת חריימה?

"אני חושבת שבערך בגיל 8. כי זה היה נורא חריף אז קודם לא נתנו לי. אמא הייתה מנקה את הדג מהרוטב ונותנת לי לאכול".

במעברה היה חריימה?

"כן. בהתחלה קיבלנו אוכל ולפעמים היו בפחים המון ביצים קשות ולא הבנתי איך אנשים זורקים אוכל. אחר כך התחילו לחלק תלושים והיינו קונים דג מהתלושים. אתה יודע, זה מצחיק, עשו חריימה מקרפיון - שזה לא בדיוק מתאים, אבל זה מה שהיה אז עשו ממה שיש".

למה במסגרת הפרויקט של מוזיאון "אנו" הצעת מתכון של חריימה?

"יש לנו המון מנות מסובכות כמו טבחה וקוסקוס, וחריימה חשבתי שזה גם לא קשה להכין וגם הכי טעים".

מתכון לחריימה של לילי נועם

לילי נועם לא אוהבת לבשל חריימה מנסיכת הנילוס כמו שרבים מכינים. היום, בעיקר כדי לרצות את הנכדים, היא מכינה אותו מדגי סול שיש להם פחות עצמות. זה המתכון שלה:

מצרכים:

• 1 ק"ג בצל קצוץ

• 2 ראשי שום

• חצי כוס שמן צמחי רגיל לטיגון

• 4 כפות פפריקה מתוקה

• 1 כף פפריקה חריפה

• 1 כף כמון

• 1 כף קימל טחון (כרוויה)

• 5 דגי סול או פרידה מפולטים

• מלח

• לימון

• 3 כפות רסק עגבניות

הכנה:

מטגנים טיפה את הבצל. מוסיפים עיסה של שמן ופפריקה. מטגנים עוד דקה. מוסיפים רסק עגבניות, מערבבים. מבשלים איזה זמן עד שהבצל מתרכך, מוסיפים מעט מאוד מים, כדי שהחריימה ייצא מרוכז ולא מימי. לקראת הסוף, כשהכל מוכן והציר התבשל מספיק וקיבל את הצבע המתאים, שוטפים את הדגים, משפשפים בלימון ומבשלים בערך רבע שעה בתוך הרוטב. אפשר להוסיף עוד לימון.

לא מגישים חם אלא בטמפרטורת החדר. הג'לטין של הדג מסמיך את העיסה והרוטב נהפך למבריק יותר. נועם מדגישה שלא מפזרים פטרוזיליה או כוסברה אלא רק מגישים עם חלה.