מתוך הסרט דניאל אויערבאך | צילום: בועז יהונתן יעקב
ראש בקיר, לטוב ולרע: שלושה סרטים ישראליים חדשים מציגים קולות יוצאי דופן
הסרטים מציבים במרכזם גיבורים שמתריסים נגד החברה והמציאות. מתלמיד ישיבה שהופך את הקולנוע לדת החדשה שלו ועד עיתונאי שיוצא נגד השלטון. שלושתם מבטאים קול יוצא דופן על המסך
"דניאל אויערבאך" סצנת הפתיחה של "דניאל אויערבאך" מציגה את הגיבור עומד מחוץ לבית מדרש ומציץ מבעד לסורגים על שני תלמידי ישיבה שעסוקים בפלפול טקסטואלי. אלא שהשניים לא מפרקים טקסט תלמודי, אלא עוסקים בפענוח התסריט של הסצנה שהם מככבים בה. זו פתיחה אבסורדית ויפה לסרט הזה, שביים דוד וולך שגם מגלם את התפקיד הראשי, בתור תלמיד ישיבה לשעבר שעזב את העולם החרדי, מביט בו מבחוץ, והפך את הקולנוע לדת החדשה שלו, שדרכה הוא מנסה לנסח הלכה והשקפה.
זה סרטו הארוך הראשון של וולך מאז סרט הביכורים שלו "חופשת קיץ" מ־2007, שם גילם אסי דיין רב חרדי שכה עסוק בעולם התורה וההלכה, שהוא לא שם לב לבנו ולטרגדיה שעומדת לנחות עליו. וולך, שעזב את העולם החרדי, לא הסתיר את הזעם שיש בו כלפי העולם שהשאיר מאחוריו. אבל הסרט, שזכה בפרס העלילתי הראשי בפסטיבל טרייבקה באותה שנה, היה יצור משונה: הטקסט היה אנטי־דתי, אבל הסרט היה מצולם באופן שהפך את הסרט לסיפור תנ"כי בעוצמתו. "דניאל אויערבאך" עושה מהלך קולנועי דומה: זה סרט על גיבור שבורח מהדת, אבל מאת במאי שלא מסוגל באמת להתנתק ממנה.
הסרט אולי עונה לשאלה מה עשה וולך ב־16 השנים שחלפו בין שני הסרטים ("דניאל אויערבאך" הוצג בבכורה בפסטיבל ירושלים בקיץ 2023, שם זכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר). התשובה: הוא עבד על הסרט הזה, שעוסק בניסיונותיו של במאי ליצור את סרטו השני, ובעובדה שמפיקיו ומשקיעיו הולכים ומאבדים את הסבלנות כלפיו וכלפי הקפריזות שלו.
אויערבאך - ואולי גם וולך, אם זה אכן פורטרט עצמי, הוא אדם מוטרד מרוב מחשבות שאותן הוא מקליט לעצמו וכותב כתסריט שלעולם לא נגמר. על פי הסרט הוא עוזב את עולם הדת והישיבה כי הוא להוט אחר סקס ולא מסתדר עם הסגפנות הדתית, אבל נראה שגם בעולם החילוני הוא לא לגמרי מוצא את מקומו. זו יצירה יוצאת דופן, שנונה ומאתגרת, שהיא כמו מסע לתוך מוחו של יוצר חסר מנוחה. זה סרט שיש בו מרכיבים אישיים, אוטוביוגרפיים וחושפניים, לצד מידה רבה של הסתרה. באופן פלאי, בזכות הצילום היפהפה והעריכה הקפדנית, אקט הטירוף הקולנועי הזה הופך לסרט מרשים, מקורי ויוצא דופן.
"בית" כמו דוד וולך, גם בני פרדמן הוא במאי שעבר לקולנוע אחרי שעזב את העולם החרדי. סרטו הראשון, "התאבדות" מ־2014, היה סרט בלשים מסוגנן שהתחיל עם שריפה בחנות, וסרטו השני מסתיים עם שריפה בחנות. מה שאומר שהנושא מעסיק אותו. ואכן, למקרא תקציר הסרט, מתברר ש"בית" מבוסס על אירוע אמיתי שקרה לבמאי לפני כמעט 20 שנה, כשהיה אברך צעיר והחליט לפתוח חנות למחשבים ולטלפונים ניידים בליבה של שכונה חרדית, דבר שעורר את זעם הממסד החרדי ששרף לו את החנות. דרור קרן, ששיחק ב"התאבדות", כתב עם פרדמן את התסריט שלוקח את הגיבור (רועי ניק) למסלול כתוב מראש. כולם אומרים לו לא לפתוח חנות ניידים בשכונה חרדית כי ישרפו לו אותה, אז הוא פותח חנות כזו - ושורפים לו אותה. בדרך הוא מתעמת עם ועד השכונה, ובו ראשי הקהילה החרדית, שנראה כמו ארגון פשע מאורגן שדורש ממנו דמי פרוטקשן. את ראש הקוזה נוסטרה החרדית מגלם קרן בעצמו וזה היתרון שיש שחקן כל כך טוב ומעורר הזדהות וחיבה בתפקיד האיש הרע: הוא הופך את הנבל לדמות הרבה יותר מעניינת מזו של הגיבור. ייאמר לזכותו של פרדמן שכמו "התאבדות", גם "בית" הוא סרט סופר־מושקע ומסוגנן, אבל הוא קלוש ובמרכזו דמות מעט אידיוטית - דון קישוט שלא באמת נלחם על ערכים, אלא רץ עם הראש בקיר, אך נותר סרט מתח ללא מתח ודרמת משפחה ללא דרמה.
"טור פרידה" גם הסרט הזה נכתב בשיתוף פעולה עם דרור קרן, שמשחק בתפקיד הראשי. רוני ניניו ("היו לילות") יצר במהלך לילות הקורונה וההפגנות בבלפור סרט מאולתר ומחתרתי, שהצילום בשחור־לבן הוא מעלתו היחידה. קרן מגלם שם עיתונאי שכותב מאמרי דעה נגד בנימין נתניהו, והופך למטרה מצד תומכי ראש הממשלה שסימנו אותו כבוגד. "טור פרידה" הוא סרט על עיתונאי שמעט הטקסטים שלו שמוצגים על המסך מעידים שהוא לא ממש יודע לכתוב, ושעיקר הפופולריות שלו נובע מעמדתו נגד ראש הממשלה. זה כמו פוסט בפייסבוק או טוויטר שהפך לסרט קולנוע, שמציג מציאות שבה עיתונאי ישראלי נרצח בגלל עמדות פוליטיות. ערכו היחיד של "טור פרידה" הוא היסטורי וסוציולוגי, בכך שהוא מתעד את המחמאות נגד ראש הממשלה בזמן אמת, ועדיין נותר אקטואלי. כמו סרטי הקולנוע הישראליים של שנות השמונים, זה מאמר מערכת צווחני ולא סרט.
