צוות "אופנהיימר" זוכה בפרס לסרט הטוב ביותר | צילום: Kevin Winter/Getty Images
אופנהיימר עם שבעה פסלונים, אבל מי שעוררו את תשומת הלב היו דווקא המפסידים
הזוכה הגדול והצפוי של טקס האוסקר אתמול היה "אופנהיימר", עם שבעה פסלונים. אך מי שעוררו תשומת לב היו דווקא המפסידים, לילי גלדסטון שלא קיבלה את תואר השחקנית הראשית, "המאסטרו" שיצא בלא כלום ומרטין סקורסזי, שכישלונו נהפך כבר למסורת. ישראל ועזה הוזכרו רק בשוליים ואת ההצגה גנב ג'ון סינה בעירום, כך שבסוף גם ל"ברבי" היה ייצוג
לפני שהתחיל טקס האוסקר היה די ברור ש"אופנהיימר" יזכה, לא רק בפרס הסרט אלא בשישה פרסים נוספים, כולל לבימוי, לתסריט המעובד, לשחקן הראשי, לשחקן המשנה, לצילום ולעריכה. אבל לא היה ברור מי יפסיד. בסוף הערב, כשכל המעטפות נפתחו, כבר היה ברור: "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזי, למרות עשר המועמדויות שלו, יצא בידיים ריקות. אגב, זו הפעם השלישית שבה סרט של סקורסזי מקבל עשר מועמדויות ויוצא עם אפס זכיות ("האירי" ו"כנופיות ניו יורק" קדמו לו), וכבר עשר שנים שאף סרט של סקורסזי לא זוכה באף אוסקר, והוא עשה ארבעה סרטים בעשור הזה. גם "מאסטרו" של בראדלי קופר יצא עם אפס זכיות, אף שהיו מומחים שהימרו שיזכה לפחות על איפור. ו"ברבי", הפיל הוורוד בחדר ואטרקציית הרייטינג הגדולה של הערב, זכה רק בפרס אחד, על השיר המקורי של בילי אייליש ואחיה, פיניאס.
בכל פעם שאחד הפייבוריטים האחרים הפסיד, הפרס הלך ל"מסכנים שכאלה", שהתגלה כסרט השני הכי אהוב על חברי האקדמיה וזכה בארבעה פרסים: לעיצוב התפאורה ולעיצוב התלבושות, שרבים ציפו שילכו ל"ברבי"; לאיפור, שלא הלך לאף המלאכותי של "המאסטרו"; ולאמה סטון, השחקנית הראשית, על חשבונה של לילי גלדסטון מ"רוצחי פרח הירח". התקשורת האמריקאית ציפתה לזכייתה של גלדסטון כדי להכריז שהיא השחקנית הראשונה ממוצא אידניאני שזוכה באוסקר, זה לא קרה. וכך, במקום לחגוג את זכייתה השנייה באוסקר (אחרי "לה לה לנד"), סטון היתה צריכה להתמודד עם תגובות הנגד הצפויות שטענו שגלדסטון נשדדה. ככה זה שהאמריקאים מחפשים את הכותרת הפוליטית על פני הענקת פרס על פי איכות המשחק.
אגב פוליטיקה, מפגינים פרו־פלסטינים שמחו נגד המלחמה בעזה חסמו את הכביש שמוביל לתיאטרון הדולבי בהוליווד, יצרו פקק תנועה של לימוזינות וגרמו לכך שמוזמנים רבים לא הספיקו לתפוס את מקומם באולם. ולכן הטקס, שתמיד נמשך יותר מדי זמן, התחיל הפעם באיחור לא אופייני של חמש דקות (ודווקא התנהל ביעילות). אזכור כמעט יחיד למלחמה בין ישראל וחמאס — שאומנם נכח על הסיכות הכתומות, המסמלות דרישה להפסקת אש, בדשי החליפות של חלק מהמועמדים, אבל כמעט ולא על הבמה — הגיע דווקא בנאומו של הבמאי הבריטי־יהודי ג'ונתן גלייזר, שזכה באוסקר הבינלאומי על סרטו "אזור העניין". "אני דוחה את זה שהיהדות שלי וזכר השואה ישרתו את הכיבוש", הוא אמר, "הסרט מוחה נגד דה־הומניזציה, אותה דה־הומניזציה שאיפשרה את הקורבנות הישראלים ב־7 באוקטובר ואת ההתקפות הנמשכות על עזה".
אל פצ'ינו מבולבל
ובחזרה לבידור. ג'ימי קימל הנחה בפעם הרביעית. הוא טאלנט של רשת ABC, שמשדרת את הטקס, ואחרי שניסו כמה שנים להתנהל בלי מנחה, גילו שצריך על הבמה שוטר תנועה, שזורק מדי פעם בדיחה חדשה. קימל היה המנחה ב־2018 כשפיי דאנוויי בלבלה את המעטפות בפרס הסרט הטוב ביותר והכריזה על "לה לה לנד" בתור הזוכה במקום "אור ירח". לכן השנה, אחרי שאמה סטון זכתה שוב בפרס השחקנית הראשית, קימל עלה על הבמה וצעק לכיוון אחורי הקלעים "תקרעו את המעטפה עם השם של אמה סטון". מצחיק, אבל לא מופרך, כי מיד אחרי כך עלה אל פצ'ינו — מבולבל ומוסח דעת — והכריז ללא טקסיות על "אופנהיימר" בתור הזוכה בפרס הסרט, בלי להקריא את רשימת המועמדים לפני כן, באופן כזה שגרם לקהל באולם לשתוק לשבריר שנייה במבוכה אם אכן זה הזוכה — הוא אכן זכה.
אף ש"ברבי" הפסיד כמעט את כל פרסיו, מפיקי הטקס ידעו שיש להם ביד אירוע קולנועי שיביא להם קהל רב, והם ניצלו אותו כהוגן. החל מהעובדה שקטע מהשיר של דואה ליפה מהסרט היווה את מוזיקת הפתיחה והסיום של הטקס. קייט מקינון ואמריקה פררה, שתיים מכוכבות הסרט, הציגו את פרסי הסרטים התיעודיים ועשו זאת בהומור משובח. ריאן גוסלינג ואמילי בלאנט עלו לכאורה כדי לעשות מחווה לפעלולנים, אבל בעיקר כדי לייצר רגע קומי שקשור לקרב התרבותי והקופתי בין הסרטים שלהם, "ברבי" ו"אופנהיימר". וגוסלינג גנב את ההצגה שוב כשביצע את השואו־סטופר של הערב, "I'm Just Ken", עם הופעות אורח על הבמה של מארק רונסון (מלחין השיר) וסלאש, גיטריסט גאנז אנד רוזס, שעלה לסולו. גרטה גרוויג ומרגו רובי הצטרפו לשיר ממקומותיהן באולם.
בעניין גרוויג: היא אומנם היתה מועמדת על התסריט ל"ברבי" אבל לא על הבימוי. וקימל, במונולוג הפתיחה שלו, לא התעלם מזה. "'ברבי' הפך לכזאת תופעה תרבותית שרבים האמינו שמגיעה לבמאית שלו מועמדות לאוסקר". הקהל כאן מוחה כפיים בהתלהבות. ואז קימל הוסיף את מה שהיה נכון להוסיף: "אתם מוחאים לה כפיים, אבל אתם אלה שלא הצבעתם לה, אז אל תתנהגו כאילו כל זה לא קשור אליכם".
מחווה בעירום
רגע שיא נוסף כלל את ג'ון סינה בעירום כמעט מוחלט לבמה, כשלרגליו סנדלי בירקנשטוק ואת מבושיו מכסה המעטפה לעיצוב תלבושות — במחווה לאיש שלפני 50 שנה פרץ בעירום לבמת האוסקר בזמן שדיוויד ניבן עמד עליה והציג את אליזבת טיילור. הקטע ההוא מ־1974 נכנס לקלאסיקת האוסקרים באופן לא מתוכנן, ועכשיו המחווה של קימל וסינה לאותו אירוע תיכנס גם היא מעתה למונטאז' הרגעים המשעשעים בטקסי האוסקר.
רוברט דאוני ג'וניור, שזכה באוסקר לשחקן משנה על "אופנהיימר", השלים בערב הזה את המסע המופלא שלו, משחקן שעושה צרות להפקות ומסתבך בענייני סמים, לכוכב הכי גדול של הוליווד ביקום הקולנועי של מארוול בתפקידו כאיירון מן, וכעת לשחקן רציני וזוכה אוסקר. מהלך דומה עשה הסטנדאפיסט ג'ון מולייני, שגם הוא עבר תקופה של התמכרות לסמים ובאחרונה עשה קאמבק נקי. הוא הנחה את טקס פרסי האוסקרים לשם כבוד שהתקיים לפני כמה חודשים, ואתמול הגיש פרס, במה שנראה כמו אודישן למנחה הטקס העתידי .
לסיכום הטקס, זה היה הערב של כריסטופר נולן. האיש ששינה את פני הוליווד כשהפך את סרטי הקומיקס לשוברי קופות זוכי אוסקר עם "האביר האפל", ועבר למדע בדיוני ומשם להיסטוריה של העולם במלחמת העולם השנייה — תחילה עם "דאנקרק" וכעת עם "אופנהיימר" — הוא כעת זוכה אוסקר גם על הבימוי וגם על הפקת הסרט הטוב ביותר יחד עם אשתו, אמה תומס. לסיכום הטקס, זאת הוליווד, שמערבת בידור שפונה לקהל רחב עם קולנוע היסטורי אינטליגנטי, ושבעיצומן של הפגנות רחוב נגד ישראל מעניקה שבעה אוסקרים לסרט על יהודים, ועוד שניים לסרט על אושוויץ.