ביטול ימי הזיכרון הלאומיים? אל תהרגו את השליח

״התאריך הוא ד' באייר, השעה היא 10:55 ואתם נכנסים למקלחת, פתאום בשעה 11:00 נשמעת צפירה - אתם נזכרים שהיום חל יום הזיכרון לחללי צהל ונפגעי פעולות האיבה, איך אתם מרגישים ומה אתם עושים?״ כך אני מתחיל כל שנה את השיעור בו אני מבקש להבהיר לסטודנטים שלתרבות יש פרקטיקות התנהגותיות (כמו לעמוד בצפירה) אבל מהותה של התרבות נמצאת בלב ובראש. כלומר מי שמשתייך לקבוצה התרבותית, גם כשהוא לבד במקלחת, יחשוב וירגיש את יום הזיכרון, יכעס על עצמו ששכח ויתכן שאף יעמוד דום, הגם שהוא לבד במקלחת תחת זרם המים הנעימים ואיש לא רואה אותו.

הימים הלאומיים הם נייר לקמוס, אינדיקטור, ביטוי של התרבות הישראלית על מורכבותה. נייר הלקמוס הזה הוא מורכב יותר מכפי שנדמה כי גם בשנים שגרתיות יותר הוא רגיש מספיק להצביע לא רק על לכידותה של החברה אלה גם על החלוקה הפנימית בה, כך לדוגמה קבוצות בחברה החרדית והערבית מתנהגים באופן שונה בימים אלה.

בימים האחרונים עלו קולות המבקשים להנמיך את הקיטוב החברתי סביב הימים הלאומיים או אפילו לבטל השנה את הימים הלאומיים. תשובתי לקריאות אלה, ואותה אבקש להסביר במאמר זה, אל תהרגו את השליח, לא רק מתוך דאגה לשליח, ראשית כי זה לא יעזור ושנית כי לשליח יש תפקיד. הוא בא לבשר לנו משהו – הגם שבשורתו עצובה.

הקיטוב החברתי לא נמצא בצפירה או בטקס המשואות - הוא נמצא בלב ובראש של האנשים בחברה הישראלית.

שבירת המראה לא תהפוך אותנו ליפים יותר ושבירת המשקל לא תהפוך אותנו לרזים יותר. המראה, המשקל וכן גם הימים הלאומיים הם בבואה של המציאות. המראה מספרת לנו איך אנחנו נראים, המשקל כמה אנחנו שוקלים והימים הלאומיים מלמדים על מה וכמה אנחנו מוכנים להיות סולידריים. למצר המציאות מלמדת כי התרבות בישראל מקוטבת. אם תתקיים צפירה ואם לאו, אם יושאו המשואות לתפארתה של מדינת ישראל ואם המשואות ידחו בשנה - הדבר לא ישנה את גודל השבר שנוצר פה בחודשים האחרונים.

לשליח, למראה ולמשקל יש תפקיד – תפקידם להעביר לנו מסר.

לצערי אין ספק שהימים הלאומיים הקרבים יהיו עצובים מאוד השנה. אפילו ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וקורבנות פעולות האיבה, ימים שכל שנה אפופי תוגה, יהיו השנה לדעתי עצובים אף יותר. ועם זאת ולמרות הכול יש לקיימם על פי פרוטוקול הטקס.

נביט כולנו יחד לבבואתנו שתשקף במה שעתיד להתרחש פה ונשאל את עצמנו, כמו שראוי לעשות מול המראה, מול המשקל או מול הודעתו של השליח: האם אנחנו אוהבים את מה שאנו רואים? איך ובזכות מה ומי הגענו עד הלום? ומה המחיר שאנו מוכנים לשלם על מנת לשנות את שניבט מולנו?

יש שיגידו מנגד שטקסי הזיכרון כדוגמה אינם רק בבואה של התרבות הישראלית הם המהות עצמה של הישראליות. לאלה אשיב, קל וחומר. כיצד מי שרואה בטקסי הזיכרון את מהות הישראליות מבקש להזיזם? שהרי אם דג אינו יכול עוד לשחות – האם הוא עדיין דג? אם התרבות הישראלית אינה יכולה לקיים את ימיה הלאומיים, האם היא עדיין התרבות הישראלית?

אלה ימים עצובים מאוד להיות סוציולוג של החברה הישראלית - הרקמה החברתית נקרעה ומאיימת להתפרק כליל. האירוע המתרגש עלינו לקראת הימים הלאומיים הוא התוצאה – הוא לא הסיבה. מי שרוצה לשנות את שעלול להתרחש בחברה הישראלית בימים הלאומיים, שיעסוק בשאלה איך עוצרים את הסיבה לקרע – ולא בסוגיה מסובבים את הראש על מנת לא להישיר מבט לתוצאה העצובה שעתידה להתרחש לפתחנו.

ד"ר אבי שניידר הוא דיקן הסטודנטים המסלולי וראש תוכנית M.A בייעוץ ופיתוח ארגוני במכללה למינהל