האמן אלי פטל. "אני חי כאן. אני עובד עם דתיים, מפרנס אותם והם מפרנסים אותי. אני רואה תרומה ענקית בדיאלוג איתם ובתרומה שלהם לציבור החילוני״ | צילום: יובל חן
האמן אלי פטל: "אמרו שאני אביב גפן, זה מעליב בטירוף"
אלי פטל הציג לאחרונה יצירות עם דימויים יהודיים של הכותל, רבנים וחמסות, וקומם עליו חצי מעולם האמנות. "השמאל מצפה ממני להיות ביקורתי אבל דווקא להיות פוזיטיבי זה האתגר", אומר היוצר המוערך, שמנסה לבדוק עד כמה הוא פטריוט וטוען ש"האמנות ביסודה היא בכלל ימנית"
ברכת שנה טובה ששלחתי השנה בווטסאפ המשפחתי - עבודה של האמן אלי פטל, מתערוכתו ״ברכות וקללות; ברכות" - זכתה לתגובה ״מכוער להפליא״. העבודה כללה דימויים של חמסה, אבנים צבעוניות וטקסט של ברכה ברוח הטעם הרע של הברכות המסורתיות. פטל היה מאושר שהציור שימש אותי כברכת ווטסאפ וגם אהב את התגובה.
העבודה היא חלק מתערוכה שהוצגה לא מזמן וכללה הדפסות על קנבס בתוספת נגיעות צבע של דימויים עממיים הלקוחים מאמנות יהודית ומהעולם החרדי, דימויים סטריאוטיפיים שעוסקים במושגים בנאליים כמו לאומיות ופטריוטיות, מיסטיקה, זהות, מזרח ומערב, אמונה ודת, קמעות וברכות (את התערוכה כולה ניתן לראות באתר גלריה דביר).
פטל (48), אחד הציירים המוכשרים והאהובים עליי, תמיד הקדים את זמנו. כמזרחי, עסק בפוליטיקה של זהויות לפני שזו יובאה מאמריקה. כצייר בחר בתחילת דרכו בציור פיגורטיבי, שהיה אז מוקצה ועכשיו, כך נדמה, הוא מקדם בדרכו המחוכמת, המתחכמת והמשחקית שיח ישן־חדש המשלב יהדות וקדושה, חילוניות ומיסטיקה, מזרח ומערב, ומגדיר את עצמו ״אמן יהודי עכשווי״.
״אני ממשיך להסתכל על היהדות ועל איך שהיא נמצאת בתנועה״, הוא אומר. ״ורוצה להיכנס ולצאת מתוכה בלי כל מיני שומרי סף שיש בדת, בדיוק כמו שיש באמנות״.
מאז סיום לימודיו בבצלאל ב־2000 הציג פטל תערוכות יחיד רבות, השתתף בתערוכות בולטות ולא מעט עבודות שיצר הפכו קאנוניות, בהן הציור הפיגורטיבי "דודו טופז, אבי טולדנו ואלברט אילוז", הצילום "דיוקן שלילי" (שבו יצר דיוקן עצמי מהיפוך בין פוזיטיב לנגטיב) והצילום "פאלטה" (חזה שעיר שצץ מבעד לחולצה פתוחה ועליו תלויה שרשרת גורמה עם תליון בצורת פאלטה של ציירים). ב־2006 היה פטל האמן הראשון שזכה בפרס רפפורט לאמן צעיר מטעם מוזיאון תל אביב.
במשך שמונה שנות כהונתו כראש המחלקה לאמנות בבצלאל (בין 2011 ל־2019) היה בין יוזמי הקמת השלוחה החרדית לנשים של בצלאל, שעוררה התנגדות, קיבל יותר ויותר סטודנטים פלסטינים למגמה וניסה לגוון גם עם יוצרים ימניים (״למד פה סטודנט מלה פמיליה והם באו לתמוך בו בביקורת עבודות. זה היה מפחיד ומרתק״).
פטל אוהב להתל בצופיו, להתגרות, לעצבן, וזה ניכר בתגובות לתערוכתו האחרונה, שלצד מחמאות מחברים וקולגות, זכתה ללא מעט ביקורת. ״גם הטהרנים של השמאל וגם הטהרנים של הציור מאוד לא אהבו את זה כי זה לא באמת ביטא את המצב שאני אמור להיות נאור או ביקורתי", אומר פטל. ״התערוכה בסך הכל לא היתה שמאלית, לא מזרח ומערב, לא אשכנזים־מזרחים, כפי שנוהגים לפרש את העבודה שלי. זו תערוכה שניסתה להיות פוזיטיבית - שזה אתגר ענק לאמנות העכשווית. לא ניסיתי לייצר פרובוקציה עם תשמישי קדושה. להפך, אני מראה חיבה לדבר הזה.
אני טבוע בדברים שקורים כאן, דברים שגלומים במקום הזה וגלויים לעתים רק למקומיים. אני עוד נלחם להרגיש חופשי ובנוחיות ולהביא את המיקס שאני, מבלי להתנצל על כל דבר".
פטל אומר שהעבודות האחרונות שלו הן "ניסיון להביט על ההווה הישראלי המורכב ולשאול מה האפשרות לאדם חילוני כמוני להיכנס בדלת הזאת, ומה האפשרות לבדוק איך נראית הפטריוטיות שלי - וזה היה לי מאוד קשה לא רק כי לא חשבתי על זה לפני כן אלא כי גם חשבתי שאני מודר מלהיות פטריוט״.
אתה פטריוט?
"לא יודע. יש המון דברים שאני משוגע עליהם בישראל. כל המאבק שלי בעולם הזה הוא לייצר דלתות פתוחות״.
יכול להיות שמה שתרם לכעס עליו זה הבנאליות של הדימויים: יונת שלום, הכותל, רב וחמסה אבל פטל מקווה שעל ידי כך הצופים ״ייפתחו לאמנות פחות תקינה. כזו שמערערת על המדדים המוכרים של איכות, תרבות גבוהה וכל מיני פינוקים ליודעי חן״, ואולי כי הוא נוגע בחומרים בצורה כזו שאינה מתיישרת עם השיח הנכון. ״טענו שאני עושה הדתה, שאני מתחנף לחרדים, שאני אביב גפן״, הוא אומר. ״איזו בושה זה להגיד שאני אביב גפן, זה מעליב בטירוף. אני חי כאן. אני עובד עם הדתיים, אני מפרנס אותם והם מפרנסים אותי כביכול. אני רואה תרומה ענקית שיכולה להתקיים בדיאלוג אפשרי בין שתי הקהילות ובתרומה שלהם לציבור החילוני״.
לדברי פטל, היצירות לא עוסקות ביחסים בין מזרח ומערב כפי שהרבה אנשים ניסו להסביר אותן. ״זו גם לא תערוכה שמאלית כי אני עושה מאמץ אדיר לא לייצר מבט ביקורתי. היא גם לא יושבת על מקום של הבטחה אוטופיסטית שקיימת גם בחסידות וגם בשמאלנות שכאילו העתיד יהיה טוב יותר, אם זה ברמה הרוחנית ואם זה ברמה של נהיה יותר אירופים. העתיד יישאר כאוטי ואני מקווה שבכאוס המבט יהיה רך יותר״.
פטל מעיד שאינו מנסה לחלל מסורות או לבקר - אלא להציע אלטרנטיבה "שאין לנו לא בעולם החילוני ולא באמנות העכשווית שבה יש המון מוסכמות כמו מה אתה צריך לעשות ואיך. בפועל האמנות העכשווית היא דת מדכאת״.
כן. פטל מוצא ששדה האמנות ושדה הדת דומים להפליא זה לזה. הן בדיכוי, הן בהיררכיה והן במבנה. ״עולם האמנות בנוי גם הוא כמו חצר: יש חכמים וממשיכים, יש מרכזיים ושוליים, נאמנים ומתנגדים, אך כמעט כולם באותו הסיר״. פטל רואה ביצירות האלה "סיסמוגרף של דימויים של העכשיו הישראלי, שהוא לאו דווקא הישראלי התל־אביבי ליברלי בורגני - יש בהן מין רצון לומר: בואו נראה מה קורה עכשיו בתוך ההיסטוריה הכללית ולא בתוך ההיסטוריה המצומצמת. כלומר, לא בתוך ההיסטוריה של האמנות אלא בתוך ההיסטוריה של הדימוי״.
במסגרת זו כלולה גם ההצעה לא לראות בדת ובאמנות שני שדות פוליטיים המנוגדים זה לזה, כשהדת מייצגת ימין והאמנות שמאל. ״האמנות ביסודה היא בכלל ימנית״, אומר פטל. ״היא עובדת על קודים של ימניות. היא אמנם נחווית ומדוברת בקודים של אקטיביזם שמאלני ושמאלנות אך בפועל הספקטקל והיופי והאובייקט והמסחר והכוח - כל הדברים האלה משויכים לימין בטבע האנושי. נוצר פה משהו מאוד מוזר".