הקרב הגדול אחרי הקריירה: דיכאון של ספורטאים יכול להיות קטלני

טורי בואי נולדה בסנד היל, במחוז רנקין שבמיסיסיפי ב-1990. המקום הוא חור לפי כל ההגדרות. "הדבר המעניין הכי קרוב לאזור הוא הוול-מארט והוא במרחק 15 מייל ממנו" אמרה בואי, שבגיל שנתיים הוריה נטשו אותה. היא ואחותה בת ה-11 חודשים, טמרה, נשלחו למשפחת אומנה וסבתם נאלצה להילחם בבירוקרטיה ובמסודות כדי לאמץ אותן ולדאוג להן.

טורי גדלה עם משפחה בת 20 נפשות שחיו ב-4 בתים שונים. היא טענה שמשפחתה הייתה "מוזרה" ולאורך ילדותה אמרו לה ושידרו לה שמאיפה שהיא מגיעה, אין לה סיכוי להשיג דברים גדולים בחייה. אבל סבתה, בובי סמית', נתנה לה משהו שאיפיין אותה כילדה, נערה וכאלופת עולם. "לא היה לנו הרבה אבל סבתי נלחמה עלינו, השיגה אותנו והיא נתנה לנו את האישיות שלה" אמרה.

בואי היתה גאה בשורשיה, גאה במשפחתה, גאה לדבר במבטא דרומי לכתבים מרחבי העולם. והיא תמיד דיברה בנחמדות אותנטית וחיוך מקסים. "היא 100% ילדה מעיירה קטנה במיסיסיפי וגאה בזה" אמר עליה מאמנה לאנס בראומאן. "אף פעם לא היתה לה בעיה להגיד למישהו מאיפה היא". "אני נהנית מאיפה שאני והמשפחה שלי אף פעם לא תיתן לי לשכוח מאיפה אני" אמרה בעצמה.

כילדה, בואי הצטיינה בכדורסל וזכתה במדליות וגביעים בריצה וקפיצה לרוחק בקלילות יחסית במדינה. היא הצטיינה בתחרויות לאומיות לתיכונים, השיגה מלגה של ספורטאית לאוניברסיטת סאות'רן מיסיסיפי וייצגה את האוניברסיטה בתחרויות הלאומיות - בעיקר, בקפיצה לרוחק וריצות 100 מטר. ב-2014, כספורטאית מקצוענית צעירה, התבקשה לרוץ 200 מטר, מקצה שלא רצה בחייה באופן תחרותי - 48 שעות לפני המירוץ. היא השיגה במירוץ את אחת מהתוצאות הטובות ביותר בעולם באותה השנה. בריו דה ז'נרו 2016 כבר רצה כחלק מרביעיית השליחות האמריקאיות של ה-100 כפול 4 וזכתה עימן בזהב אולימפי. היא הוסיפה מדליות זהב באליפות העולם ב-2017 (100 מטר ו-100 מטר שליחות).

הסגנון שלה היה מלא בתעוזה ובביטחון עצמי. היא גם היתה דוגמנית שהצטלמה עבור מספר מגזינים והופיעה בפרסומות לחברת האופנה ולנטינו, חברת הלבשת הספורט אדידס ועוד. הילדה שלא היתה אמורה להגיע לשום מקום, הפכה להיות אחת מהנשים המהירות בהיסטוריה. ילדה קטנה מחור קטן בדרום ארה"ב שננזחה על ידי הוריה והפכה לאצנית, דוגמנית, מודל לחיקוי. אישה יפה ומוצלחת. היא היתה כל כך גאה בכל מה שהיא ושמה יהיה חקוק בהיסטוריה האולימפית באותיות זהב.

לפני מספר ימים היא נמצאה ללא רוח חיים בביתה שבאורנג' קאונטי בפלורידה. יש הרבה מאוד ספקולציות לגבי מה היה מצבה ומה קרה לה. ידוע שהיתה בחובות, עשתה 16 עבירות תנועה לאחרונה ושכניה דיווחו לא פעם על התנהגויות "פרועות" ו"מוזרות". הערכות הן שסבלה מדיכאונות, "התמודדה עם השדים שלה" לפי אחד השכנים והיתה בהריון. החדשות על מותה גרמו להלם של ממש בעולם האתלטיקה למרות שהקריירה שלה על המסלול הסתיימה שנים לפני מותה הטראגי בגיל 32.

בינואר 2019 הגיעה להתאמן במרכז האימונים Elite Athlete בקליפורניה. היא לא הורשתה להיכנס כי היתה בחוב למרכז של 6,000 דולר. לטענתה היא לא ידעה שהיא בחוב. "אפילו לא דיברנו על כסף כשעברתי לשם" אמרה. ואז סיפרה שדרשו ממנה לפנות את חדרה במהירות. "אמרו לי להשאיר את הדלת פתוחה בזמן שאני אורזת את הדברים של במרכז, התייחסו אליי כאל פושעת. ישבו שם והסתכלו עליי בזמן שאני אורזת ואז גרמו לי לעזוב את המתחם במהירות". בואי צייצה שהיא לא יכולה להתאמן יותר במרכז כי לא שילמה סכום שלא ידעה שהיא צריכה לשלם. הסיטואציה היתה מאוד מתסכלת עבורה. וכנראה היתה אי הבנה בין מנהלי המרכז למאמן שלה ולה. "אני מאוד מאוכזבת שהתייחסו אליי ככה" אמרה. שנה אחרי הופיעה באליפות העולם באתלטיקה האחרונה שלה בקפיצה לרוחק. היא סיימה במקום רביעי ואפילו לא ניסתה להעפיל לאולימפיאדה בטוקיו. זה היה סוף עצוב וכמעט לא מדווח למי ששנתיים לפני היתה האישה הכי מהירה בעולם. היא זכתה בשלוש מדליות אולימפיות ושתי מדליות באליפות העולם. "הלב שלי נשבר" אמרה יריביתה על המסלול שלי-אן פרייזר-פרייז הג'מייקנית לאחר שגילתה על מותה המפתיע של בואי. "היית מתחרה אדירה ומקור לאור. האנרגיה והחיוך שלך תמיד יהיו איתי".

מה קורה אחרי פרישה?

אנחנו יודעים מעט מאוד על מה שקרה לבואי בארבע השנים אחרי פרישתה. מכרים דיברו על דיכאונות. שורה ארוכה של מחקרים, מרחבי העולם, מלמדים אותנו שספורטאים חשופים יותר לדיכאונות ומחלות נפש. זה קשור להרבה מאוד אלמנטים בזהות שלהם ובמה שהופך אותם למה שהם. כדי להיות ספורטאי ברמה הגבוהה ביותר, אתה צריך למקד את עצמך על מטרה בצורה כמעט על-אנושית. הרבה פעמים רק אלו שבורחים ממשהו - טראומת ילדות, הפרעות קשה או גדילה, דיכאון או מחלת נפש כלשהי - יכולים למקד את כל כולם בענף ספציפי, תנועות ספציפיות, מאמץ מאוד מרוכז ואינטנסיבי - וזה מה שמונע מהם להכיר את עצמם, לנסות דברים חדשים ולפתח את עצמם כבני אדם. או אפילו לטפל נפש פגועה.

צריך לציין שההתמקדות המוחלטת בספורט היא לעיתים רבות רק כיסוי הבעיה ולא פתרון הבעיה. וזה עשוי לפרוץ בגיל מאוחר יותר כפי שמייקל פלפס העיד. "לא הייתי יכול לטפל בעצמי, להיות פגיע במהלך הקריירה" הסביר הספורטאי האולימפי הגדול בכל הזמנים. "אבל זה מה שהציל אותי בסופו של דבר".

אחרי פרישה, ספורטאים חווים משבר זהות קשה. "זהות שלהם כל כך צמודה לכך שהם ספורטאים ואז אחרי הפרישה הם פשוט לא בעלי אותה זהות מבחינתם" הסבירה קרן קוגן, פסיכולוגית ספורט בוועד האולימפי האמריקאי. "זה קושי גדול". מייקל פלפס הסביר: "אני ראיתי את עצמי כשחיין בלבד ושום דבר אחר. כל מה שהייתי צריך זה לעשות כמה פניות לא טובות ומצאתי את עצמי במקום מאוד אפל. לא רציתי לחיות".

ספורטאים רבים, אחרי אולימפיאדות, דיווחו לחוקרים (בין השאר באוניברסיטאות כגון אוניברסיטת לונגבורו, אוניברסיטת קרדיף ואוניברסיטת אוקלנד שבניו זילנד) על "תקופה אפלה פוסט אולימפית". לפי מחקר מ-2021 של אוניברסיטת ניוקאסל, אוניברסיטת סנדרלנד והמוסד ללימוד ספורט במנצ'סטר כ-24% מהספורטאים האולימפיים והפראלימפיים מרגישים "ייסורים פסיכולוגיים" אחרי המשחקים האולימפיים משלל סיבות: למשל ביצועים לא טובים במשחקים - משהו שאי אפשר יהיה לתקן במשך 4 שנים לפחות, אם בכלל. סיבות נוספות קשורות לכך שתחושת האופוריה דועכת, מאבדים גם את הסטטוס של הסלבריטי וחוזרים לשגרה אפורה של אימונים, מחסור בתמיכה, מרדף אחר הכנסות ורווחה כלכלית ולעיתים סובלים מעייפות ופציעות. רוב הספורטאים האולימפיים עובדים כל החיים שלהם כדי להיות ספורטאים אולימפיים וקשה לדמיין מה התחושה כאשר כל העבודה הזו פשוט לא מספיקה בשביל להצליח.

יש לציין שגם ספורטאים שזוכים במדליה (פחות מ-10% מהספורטאים שמגיעים לאולימפיאדה) ושוברים שיאים אישיים ועולמיים מרגישים את הדיכאון הפוסט-אולימפי. זה אמנם קורה אחרי שהם מסיימים להיות "דיבור היום" וכבר לא מזמינים אותם לתוכניות אירוח - אבל זה קורה. המחקרים מראים גם שספורטאים אולימפיים רבים מרגישים מדוכדכים, מבודדים ומתמודדים עם סימפטומים מוכרים של דיכאון - לאורך הקריירה שלהם.

והפרישה היא כנראה האתגר הנפשי הקשה ביותר לספורטאי הממוצע. מחקר בינלאומי של אוניברסיטת אמסטרדם, אוניברסיטת סאו פאולו, אוניברסיטת פורטסמות', אוניברסיטת אינדיאנפוליס, אוניברסיטת וויסקונסין ואוניברסיטת מלברון, הראה ש-40% מהספורטאים לשעבר "מתקשים להשלים עם הפרישה". אפילו שנים אחרי הפרישה הם לא מצליחים להשתחרר את הזהות שלהם כספורטאים.

חוקרי ספורט ברכבי העולם קוראים ליותר תמיכה נפשית לספורטאים אחרי התחרויות הגדולות ואחרי פרישתם. הם מבקשים לסייע לספורטאים לפתח את הזהות שלהם במהלך הקריירה - לעודד אותם להיות "יותר מספורטאים". הם מעודדים את הספורטאים לבלות יותר זמן עם חברים ומשפחה ולא, כמו במהלך הקריירה שלהם, לבלות שעות על גבי שעות לבדם - בבריכה או במסלול האתלטיקה. ספורטאי עבר שסבלו מדיכאונות ובעיות נפשיות האיצו בספורטאים לבקש עזרה, ללכת לטיפול, לבקר בפסיכולוג שאינו קשור פסיכולוג ספורט. המחקרים מראים שהדברים הפשוט הללו הם הדרך קדימה עבור ספורטאים רבים שפורשים מהספורט.

אבל לטורי בואי אין יותר דרך קדימה. היא נפרדה מהספורט בצורה קשוחה. הרגישה לא רצויה ולא נתמכת. לזה מוסיפים את אובדן הזהות עם הדיכאון הפוסט-אולימפי ופוסט פרישה. ואולי גם טראומת ילדות שלא טופלה. אלו אתגרים גדולים לכל אחד. גם לספורטאית דוגמנית שנראתה הכי מאושרת בעולם בכל תמונה.