מקפלים את דגל הגאווה

בימים הסמוכים למשחקים האולימפיים שנערכו לפני שנתיים בטוקיו, נפוצה הידיעה שאלה המשחקים הכי גאים שהתקיימו מאז ומעולם. עיתונים ואתרים רבים דיווחו בהתלהבות שלפחות 186 ספורטאים להט"בים מוצהרים נוטלים בהם חלק. על במת מרימי המשקולות נרשמה פיסת היסטוריה כשלורל האברד, מי שנולדה כגאווין האברד, נהפכה לטרנסג'נדרית הראשונה שמשתתפת באופן פעיל במשחקים.

העובדה שבשל נטייתם המינית חלק מהספורטאים נתקלו במכשולים בקריירה, התגמדה לעומת הנתונים החיוביים והמעודדים שנחשפו באותם ימים — בטוקיו השתתפו כמעט פי 10 יותר ספורטאים גאים בהשוואה למשחקים האולימפיים שנערכו ב־2012 בלונדון וקרוב לפי 3 יותר מהאולימפיאדה הקודמת בריו (2016).

התמונה הייתה פשוטה לתפיסה: לא עוד הסתרה ובושה, והתחושה הייתה שבמרבית הענפים ספורטאים יכולים להרגיש יותר בטוחים לחשוף את נטייתם המינית. כיום כמעט שלא חולף יום מבלי שתתפרסם ידיעה על ספורטאי בענף כזה או אחר שהכריז באופן פומבי על יציאתו מהארון, והפתיחות לנושא, לפחות בעולם המערבי הליברלי, שוברת שיאים.

אולם מצעד הגאווה הספורטיבי החל זמן רב לפני משחקי טוקיו, ריו או לונדון. עוד ב־1982, בימים שבהם מרבית חברי הקהילה הלהט"בית חששו לחשוף את נטייתם המינית בפומבי, ייסד אמריקאי בשם טום וודל את "המשחקים הגאים": אירוע ספורט חובבני ושוויוני שבכל ארבע שנים פותח את שעריו לכל אדם שחפץ בכך. ללא קריטריון, ללא תנאים מוקדמים. וודל, אתלט אולימפי שהשתתף בדקתלון של משחקי מקסיקו 1968 ורופא בהכשרתו, בחר לקיים את התחרות הראשונה בסן פרנסיסקו. לפחות 1,600 איש שהגיעו מ־12 מדינות, התייצבו למהדורה הראשונה שכללה 17 ענפים. "זו הייתה הצלחה מסחררת", סיפרו המשתתפים, "בחיים לא תיארנו לעצמנו שזה יתפוס ככה". האפשרות לפגוש ספורטאים גאים מכל רחבי העולם במרחב בטוח ומכיל הייתה חידוש מרגש. במשחקים של 1986, שנערכו גם בסן פרנסיסקו, מספר המשתתפים כמעט ושילש את עצמו. ד"ר וודל עצמו, שזכה במדליית זהב בהטלת כידון מול קהל ביתי רועש ונלהב, חזה באותה שנה כיצד הבייבי שלו הופך לאירוע בינלאומי שאלפי ספורטאים להט"בים חובבנים מרחבי העולם מחכים ומצפים לו. אך שנה לאחר מכן מת ממחלת האיידס. אבל אפילו מותו המצער לא יכול היה כבר לעצור את התנופה והבאזז שיצרו המשחקים הגאים. בכל המהדורות שנערכו מראשית שנות ה־90 ועד היום, ללא יוצא דופן, משכה אליה האולימפיאדה הגאה יותר מ־10,000 משתתפים, כולל משלחות מישראל שהשתתפו לאורך השנים.

השיא נרשם ב־1998 כשלמשחקי אמסטרדם הגיעו קרוב ל־15 אלף משתתפים. פסגה נוספת נכבשה בפעם האחרונה שבה התקיימו המשחקים, בפריז ב־2018, שאליהם הגיעו ספורטאים להט"בים מ־91 מדינות. אף שמעת לעת מגיחים אליה גם ספורטאים אולימפיים מקצוענים להט”בים, "הרצון להתחרות הוא מספק", מצהירים המארגנים, "כל מי שרוצה לקחת חלק, בין שהוא גיי ובין שלא, מוזמן".

אולם דווקא השנה, כשנדמה היה שמידת הפתיחות והקבלה נוסקת, קיומם של המשחקים הגאים בחודש נובמבר הקרוב מוטל בספק. אף שנותרו חודשים ספורים בלבד עד פתיחתם, נראה כרגע שמספר הנרשמים למשחקים — שאמורים להתקיים הפעם בהונג קונג ובמקסיקו בו־זמנית — צולל וכל העסק מקרטע.

כמה מקרטע? נכון לאמצע חודש מאי, חצי שנה בלבד לפני טקס הפתיחה, נתונים שפורסמו בעיתונות בהונג קונג מגלים כי רק 1,200 ספורטאים הבטיחו את השתתפותם במשחקים — המספר הנמוך ביותר שנרשם בעשורים האחרונים. "זו לא פחות מקטסטרופה מוחלטת", הצהיר בעילום שם גורם המקורב למארגנים, "המספרים נמוכים ב־90% ממה שקיוו". ואם לא די בכך, כדי להתמודד עם המצב, הודיעה הוועדה המארגנת בשבוע שעבר על קיצוצם של כמה ענפים מתוכנית התחרויות: רוגבי שביעיות, הוקי שדה ובאופן בלתי ייאמן גם מלכת הספורט, האתלטיקה הקלה — כולם בחוץ.

הסיבות למשבר הגדול ביותר שידעו המשחקים הגאים רבות. אך למרבה השמחה, המצב העגום אינו קשור לרגרסיה כלשהי ביחס לחברי הקהילה הלהט"בית, אלא יותר לבעיות טכניות והתנהלות כושלת של הגוף המארגן. זה החל עם בחירתן הבעייתית מלכתחילה של הונג קונג וגוודלחארה (מקסיקו) כערים המארחות: הראשונה יקרה להחריד, היום תחת השלטון הסיני רודף המיעוטים והפוגע בזכויות אדם — מה שגורם לדחייה מיידית על ידי מרבית המשתתפים, שנרדפו או הודרו מספיק בחייהם; ואילו לגוודלחארה מתייחס הממשל האמריקאי כיעד בעייתי ביותר שמאיים על הביטחון האישי ובו "קרבות בין כנופיות מתרחשים באזורי תיירות ואזרחי ארה"ב עלולים להיות יעד לחטיפה".

לקוקטייל הלא מוצלח הזה, שקשה לתפוס מדוע בכלל נרקם, תוסיפו הרשמה שנפתחה באיחור שערורייתי ובמחיר מופקע לצד תקנות קורונה מחמירות המשתנות באופן תכוף, והרי לכם מתכון בטוח לקריסה. במצב כזה אין להתפלא שמספר רב של איגודי ספורט להט"ביים החליטו בשבועות האחרונים לבטל את השתתפותם במשחקים הגאים, ולקיים תחרויות תחת ארגונים ומפעלים אחרים. אליהם מצטרפים גם משתתפי עבר רבים שהחליטו לנסות את מזלם באירועים מתחרים שעלות ההשתתפות בהם זולה באופן משמעותי.

"למרות הנתונים העגומים אנחנו עדיין לא מרימים ידיים", הצהיר לפני כמה ימים שון פיצג'ראלד, סגן יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים הגאים, "המספרים עוד עשויים להשתנות לטובה". למרבה הצער, חברי הקהילה הגאה אינם אופטימיים כמוהו וחוששים שאולי הרעיון המקסים, המהפכני והחשוב שהגה טום וודל, עומד להגיע לקו הסיום, ולא בקטע טוב.