"השיפור במחסומים זה רק קוסמטיקה"

מזמן לא שמעתי את המילה "כיבוש" כל כך הרבה פעמים. זה לא מפתיע כשמדובר בריאיון עם נטע עפרוני, המתעדת הוותיקה של נשות מחסום ווטש, לרגל שידור הסרט "שומרות הסף: זיכרונות", על פעילותן רבת השנים.

במשך שנות הפעילות שלה צילמה עפרוני — שהיתה עורכת סרטים, מנהלת מחלקת עריכה וגם כתבת של ערוץ 1 במשך כ־30 שנה — את הנעשה במחסומים בשטחים במצלמת חובבים. 150 קלטות נצברו בסך הכל. לפני שנה, כאשר חיפשה גוף שיעביר אותן דיגיטציה, פנתה אל העיתונאי ובמאי התעודה הוותיק אליעזר יערי, שצפה בהן והחליט להכין מהחומר המצולם סרט. "שומרות הסף" שודר אתמול בערוץ 8 וזמין ומומלץ לצפייה ב־VOD של HOT.

"רוב החומרים הם משנות ה־90 ולכן קוראים להם זיכרונות", אומרת עפרוני. "צילמתי במשך עשור. מתוך החומרים האלה כבר עשיתי בעבר סרט אחד שנקרא 'קלנדיה, סיפורו של מחסום', ועכשיו לקראת גבורות", מספרת האקטיביסטית בת ה־80, "אני מבינה את החשיבות של התיעוד. לנו לא היה כסף לעשות דיגיטציה לחומרים, יערי רצה לעשות מזה סרט. אמרתי לו — 'רק תיקח'".

נטע עפרוני: "אנחנו שואלות את עצמנו אם בכלל עזרנו לפלסטינים. אולי בסוף רק שיתפנו פעולה עם הכובש כדי להיטיב את תנאי הנכבש" | צילום: שלו שלום

התוצאה מעניינת ומרשימה מאוד. היא מתארת את הארגון שהוקם על ידי קבוצה של חברות, בימי האינתיפאדה השנייה, שבזמנן החופשי ובכספן נסעו למחסומים שפעלו בשטחים וניסו לעזור לפלסטינים שעברו בהם. חלק מהעזרה היה בעצם הנוכחות שלהן שמנעה התנהגות אלימה; חלק היה ניהול דו"חות וצילום; חלק היה לגשר בין הפלסטינים לצבא ולעזור ל"מנועים" — פלסטינים שכניסתם לישראל לא אושרה — לעבור את התהליך הבירוקרטי.

"הדבר היחיד שיכולנו לעשות — הרי את הכיבוש לא יכולנו לחסל — היה לעמוד במחסומים ולנסות לעזור לפלסטינים ולהביע אמפתיה. במחסומים היו אז משטרה, מפקדת התיאום והקישור וחיילים. רבנו גם עם אלה, גם עם אלה, וגם עם אלה, ובזמן שניסינו להתערב, מי שסבלו היו הפלסטינים".

בתקופת השיא שלו מנה הארגון כ־450 נשים, רובן מהמרכז ומירושלים. הסרט חוזר לעשור הראשון של פעילותן - בין 2002 ל־2012. משתתפות בו תשע נשים, היום הן מבוגרות עד מבוגרות מאוד. ביניהן נמצאות סילביה פיטרמן, בת 77, מנהלת לשעבר בבנק ישראל; דליה גולומב, בת 95, בתו של אליהו גולומב, מקים "ההגנה"; ודפנה בנאי, אשתו של גברי בנאי מהגשש החיוור, שאומרת שיש יד מכוונת בהשפלה.

כשעפרוני נשאלת אם היא עדיין יוצאת למחסומים היא משיבה בשלילה. “המחסומים השתנו מאוד. הם נקראים ‘טרמינלים’. אין שם יותר מגע ישיר עם החיילים כמו בעבר שהייתי יכולה לצעוק לחייל 'תפתח את השער', כשהוא מתעקש שאשה פלסטינית עם חבילות ענק תעבור דרך שער מסתובב. היום החיילים יושבים בתוך בוטקה עם זכוכית כפולה ומשולשת. סידרו גם מסלולים קצת יותר נורמליים, אז כבר אין את הדוחק שרואים בסרט. אבל המצב השתנה רק בקוסמטיקה שלו. הכיבוש הוא כיבוש. האם זה תפקידם של חיילים, לפקח על אמהות וילדים וזקנים?".

עפרוני מספרת שבגלל השינוי הפיזי במחסומים "יש היום קבוצה של בוגרות שעושות עבודה מאחורי הקלעים ויש עדיין נשים שיוצאות למחסומים קטנים שבתוך השטחים ועשינו ואנחנו עושות סיורים בגדה ובמזרח ירושלים שיראו איך אנשים חיים את חייהם הקשים".

למה אין דור המשך לארגון?

"אחרינו קם ארגון 'שוברים שתיקה', שמצליח לעשות יותר רעש. יש כל מיני קבוצות אחרות: 'נשים עושות שלום' ו'אמהות עושות שלום'. אבל בהן אין אמירה. לנו תמיד היתה אמירה — די לכיבוש. לעשות שלום זה ערטילאי. אני מבינה שבמילה 'שלום' יש רצון לאחד, שלא יהיו מחלוקות פוליטיות שהמילה 'כיבוש' מעוררת".

זה מה שאומרים עכשיו בהקשר של המחאה.

"אני שמחה שהנושא של הכיבוש עלה לכותרות. כן מתאים למחאה, לא מתאים למחאה, העיקר שפתאום מדברים על זה. גם אני חושבת שקודם צריך לחסל את הניסיון להפיכה".

במשך שנים צילמת במחסומים אבל מהדורות החדשות לא רצו את החומרים שלך. למה?

"לא רק את החומרים של 'מחסום ווטש', פשוט לא רצו להתעסק בכיבוש. זה מסוג הדברים שמזיזים הצידה ועוצמים עיניים. גם הסרט הקודם שעשיתי לא הוקרן בשום רשת שידור ישראלית. הוא הוצג בפסטיבלים בעולם. כיבסנו את הכביסה שלנו בחוץ בשמחה רבה, שהעולם יידע. כאן לא רצו להתעסק עם זה".

למה יש רק נשים בארגון?

"מניסיון, כשלקחנו גברים למחסומים, בדרך כלל היה מתחיל מאבק עם החייל: 'מה אתה עשית בצבא?'. משהו בעימות הזה פשוט לא עבד. אנחנו ניסינו לעשות את זה בדרכים יותר עדינות ומחוכמות, עם הגברים זה תמיד נכשל. אגב, שאלו אותי אם אנחנו ארגון פמיניסטי. אני לא פמיניסטית במוצהר. אף פעם לא הרגשתי מקופחת בגלל היותי אשה".

גבר אחד שעמו שיתפו פעולה הוא העיתונאי אליעזר יערי, ומי שעמד בראש הקרן החדשה, שעפרוני העבירה לידיו 150 קלטות שצילמה. "עשיתי המרה לדיגיטל ובמשך שלושה חודשים עברתי פריים־פריים כדי למצוא סיפור", הוא מספר. "זיהיתי שם נשים מיוחדות וביקשתי שהן יעשו את הקריינות של עצמן".

מהסרט עולה שנטע עפרוני היא יותר ממתעדת.

"נטע היא אשה מאוד אמיצה ומאוד מפוכחת. העובדה שהיא אשת מדיה מאוד באה לביטוי. יש סצנה שבה רואים איש שמנסה להעביר ילדה במחסום מאולתר. היא הקדישה לזה 15 דקות צילום, הבינה שמשהו הולך לקרות ואכן זה קורה. חיפשה סיפור והביאה אותו, עם מצלמה קטנה ובלי שום עזרים טכניים. זה הישג בלתי רגיל".

מה משך אותך בסיפור של מחסום ווטש?

"הארגון תמיד עניין אותי. בעבר, כשהייתי מנהל הקרן החדשה לישראל, הצענו להן עזרה כספית והן לא רצו. הן מין פורום אתונאי של אספה כללית. לא היתה להן מנהלת. לא היתה היררכיה של ארגון. מישהי היתה מסדרת את המשמרות ואחרות היו נרשמות. הן לא דאגו לביטוח חיים. נסעו עם כל מיני מכוניות מצ'וקמקות, אלוהים יודע איך הן הגיעו משביל עפר אחד לשני. יש להן אומץ לב לא יתואר.

“יש שם נשים שבעת הפעילות היו עמוק בשנות ה־70 לחייהן. הן היו קמות כל בוקר בחמש וחצי בקור הירושלמי ונוסעות למחסום. היו נשים שנשברו נפשית, מהעומס, מתחושת הייאוש ממה שהן רואות. אחרות המשיכו. הן צדיקות". על מטרתה אומרת עפרוני "רצינו להביא את זה לידיעת הציבור הרחב. שיידעו מה עושים בשמם. היינו גם כותבות מכתבים למפקדים ונפגשנו עם הצבא".

בסרט רואים מפגש כזה שבו מפקד בכיר טוען שהוא שמח על עבודתן כי גם הוא לא רוצה שיהיו אלימות והשפלה. על כך אומרת עפרוני: "אנחנו שואלות את עצמנו אם בכלל הועלנו במשהו. האם עזרנו לפלסטינים? אולי בזה שעוררנו את הצבא לשפר את תנאי המחסומים בעצם עזרנו לצבא. האם בסוף מתברר ששיתפנו פעולה עם הכובש כדי להיטיב את תנאי הנכבש? ההיסטוריה היא שתשפוט במה הועלנו".