שבוז לחופש הגדול: סרט הפולחן עובד למחזמר

המחזה: עיבוד בימתי מוזיקלי של אורן יעקובי ("אפס ביחסי אנוש", "לעבור את הקיר") לסרט הפולחן עטור הפרסים של רנן שור ודורון נשר, שמתרחש ב־1970 בעת מלחמת ההתשה, כשחבורת שמיניסטים מתכוננת לגיוס. כשחברם הטוב צוויליך נהרג בטירונות, חייהם משתנים לבלי הכר בקיץ האחרון שלהם לפני הצבא. "למרות האבל שמרחף מעל החבורה, ניסיתי ליצור סיפור אופטימי על נעורים, אהבות ראשונות, התבגרות, חברות והרצון העז לטרוף את החיים רגע לפני הלא נודע", מספר יעקובי. "זה מחזה על החיים ולא על המוות, על חלומות ואפשרויות למרות שעון החול שלא עוצר.

"את כתיבת המחזה השלמתי ב־2022, לפני המחאה, והעמדתי במרכזו את הצורך של הגיבורים והגיבורות להביע את עצמם, לשאול את הממסד שאלות קשות, לדרוש תשובות ולא לפחד ללכת עם האמת שלהם. מדהים אותי כמה דבר טריוויאלי שכזה הפך לבוער, רלבנטי ומוטל בספק ב־2023. כשנכנסנו לחדר חזרות עם הקאסט הצעיר לא היה אחד או אחת שלא התחברו לסיפור, למלחמה על זכות הביטוי וזכויות הפרט, לא מתוך הזדהות היסטורית, אלא מתוך המצוקה האמיתית שהם חווים היום".

משתתפים: חני נחמיאס, דור הררי, נועם קליינשטיין, טל גרושקה, איתמר אלבז, אבירם אביטן, דורון אורן, דור אלמקייס, אלינור וייל, רדה קנטרוביץ', שגיב לוי, סתיו צוברי, רוני אקרמן, גל דרורי, עמית מוריס, עמרי פלד / אופיר מרדכייב.

הבמאי: יותם קושניר. בוגר בית הספר לאמנויות הבמה סמינר הקיבוצים. כשחקן השתתף בהצגות "אילוף הסוררת", "משרתם של שני אדונים", "משפחה חמה". בטלוויזיה בסדרות "אליפים", "פצועים בראש", ובסרט "המנצחים". ביים כמה הצגות, בהן "עמירם" בחג המחזמר, הצגת היחיד של טלי אורן ומופע של הווקה פיפל. זו ההפקה הראשונה שהוא מביים בתיאטרון הרפרטוארי.

"זה לא רק מחזמר שבו שרים ורוקדים אלא גם מנגנים לייב על הבמה ומבחינה הפקתית הוא גדול ומורכב. יש משהו בבחירה האמנותית הבסיסית שקשורה לסגנון ולבמה שאני מרגיש שהלכנו בו עד הסוף".

קושניר נולד שנה אחרי שיצא הסרט (1987) ונפגש עם רנן שור לקראת העבודה על ההצגה. "היו לנו כמה פגישות ודיברנו על התקופה, הסרט והכוונות שלו. לא באתי לקבל עצה איך לגשת לזה אלא לשאול שאלות ספציפיות ברמת הפרשנות והרגעים. עניין אותי, למשל, למה ארל'ה (איתמר אלבז) מתגייס, כי כל הסרט הוא אומר לא ולא, ואז כן — ואין הסבר לכך. שור ענה לי, אבל את התשובה אני אשמור לעצמי. הוא עשה לי חפיפת סופר 8 מ"מ (סליל של סרט שבו צילמו בעבר) כי אורן בנה סיפור מסגרת שהכל מסופר דרך העיניים של הדמות של מרגו (טל גרושקה) שלומד קולנוע בפריז ועורך סרט על החברים שלו, מתוכו עולים הזיכרונות".

העבודה: בחדר החזרות עובדים על תמונת מסיבת הגיוס של צוויליך. הסצנה מסופרת באופן לא ליניארי כדי להמחיש האם אנחנו זוכרים דברים כפי שהם היו, או באופן סובייקטיבי.

קושניר מספר ש"בעיבוד ובבימוי יש לא מעט רגעים שאנחנו מצטטים או עושים הומאז' לסרט, כמו טקס הסיום שהוא רגע איקוני, או הקטע שבו מרגו מגלם את צוויליך כמלאך על סולם. משולבים גם ציטוטים. אנחנו נוגעים בניחוח של התקופה והמקום, אבל מתוך הבנה שמדובר בשחקנים אחרים שמביאים את עצמם. זה יהיה מאותה משפחה אבל לא אותו ילד.

“הקסם של 'בלוז' גם אז וגם היום לא בהכרח קשור לתקופה אלא לכך שהסרט הזה אומר 'מותר לכם להגיד למבוגרים סתמו ת'תחת שלכם, אתם לא יודעים כלום', סביב מכתב השמיניסטים ומה שהגיע אחריו. החבורה בדיונית אך מבוססת על אנשים אמיתיים שאמרו 'אנחנו לא מקבלים את מה שאתם אומרים. אנחנו לא רוצים מפקדים'. אני חושב שזה רלבנטי היום וזה כמובן מהדהד הרבה דברים שקורים עכשיו סביבנו".

המוזיקה: "בחלק מהשירים יש מאפיינים תקופתיים בטקסט, במלודיה ובהרמוניה, שהיא מאזורי הסבנטיז", אומר עילי בוטנר. "מוזכרות אושיות כמו גולדה, דיין ואשכול. מבחינתי שיר צולח אם הוא עומד בזכות עצמו גם מעבר לבימת המחזמר. באופן טבעי יש שירים שמוצמדים למחזה והעלילה אבל השיר חייב להיות מתקשר, מוזיקלי ומלודי, ובמקרה של 'בלוז' גם אמיץ — כי הסרט והמחזה מעבירים הרבה ביקורת על מה שקורה והתייחסנו לזה".

הבמה: אדם קלר יצר חדר עריכה וארכיון של מרגו בפריז — זה החלל המרכזי העוטף את הבמה וכל מה שקורה בתוכו הם הזיכרונות (המשרד, הבתים, החתונה, בית הספר, לשכת הגיוס). זה חלל עם מדפים שעליהם קופסאות קרטון ומתוכם יצאו סלילי 8 מ"מ ואביזרים מהעבר שיקבלו חיים בסצנות.