ביהמ"ש קבע: דירקטורים בחברה שקרסה לא יכולים להתחבא מאחורי חיסיון עו"ד-לקוח

"ניתן היה לצפות מהדירקטורים שלא יציבו מכשולים שלא לצורך בפני הנאמן ויתקעו מקלות בגלגלי החקירה", כתב השופט חגי ברנר, מבית המשפט המחוזי תל אביב, בהחלטתו להורות לדח"צים לשעבר של איי.די.בי, גיורא ענבר ואלינה רונן פרנקל, לחשוף בפני הנאמן בפירוק איי.די.בי, עו"ד אופיר נאור חומרים (מסמכים, תכתובות, מיילים, ווטסאפים) שנוגעים לייעוץ משפטי שקיבלו. הדירקטורים ביקשו להתעטף בטענת חיסיון עו"ד-לקוח לגבי הייעוץ שקיבלו מעו"ד אייל גבע, שנגע בין היתר להחלטות עסקיות שהנאמן מבקש היום לבדוק. השאלה שהתעוררה היא האם ייעוץ משפטי שניתן לוועדת ביקורת ולוועדה בלתי תלויה של חברי דירקטוריון מוגן בחסיון עורך-דין-לקוח מפני הנאמן עו"ד נאור, שמונה לחברה בעקבות קריסתה.

השופט ברנר, שכבר במהלך הדיון, הציע לדירקטורים למשוך את התנגדותם, ביטל בהחלטתו את התנגדותם והפעם עם הוצאות בסך 15,000 שקל כדי להרתיעם מהפעם הבאה שבו "יציבו מכשולים שלא לצורך בפני הנאמן ויתקעו מקלות בגלגלי החקירה".

נימוקי השופט נשענים על שלושה נדבכים עיקריים. הראשון, מעמדו, תפקידו ותכליתו של הנאמן; השני, מעמדו של החיסיון בנסיבות המקרה. ספוילר: הוא לא חל. השלישי, עמדתו של ב"כ הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי, עו"ד הדר נאות - ייעוץ משפטי שניתן לוועדה בלתי תלויה שהקימה החברה כמוהו כייעוץ משפטי שניתן לחברה עצמה, וככזה, לא חל עליו חסיון מפני הנאמן. נרחיב על כך בהמשך.

לגבי מעמדו של הנאמן מדגיש השופט את היותו מצוי "בנחיתות אינפורמטיבית" וככזה "המחוקק ראה ערך בהקניית סמכויות מתאימות לבעל התפקיד בכל הנוגע לחקירה, דרישה ואיסוף מידע". ולכן - "זכותו של בעל התפקיד לדרוש עיון במסמכים רחבה מזו של בעל דין רגיל". השופט מציין גם את מעמדו כ"קצין בית המשפט הכפוף להנחיותיו" וגם את תכלית תפקידו שבבסיס דיני חדלות הפירעון - השאת ערך לנושים. "בעל התפקיד הוא מי שמופקד על מימושו של אינטרס זה. לפיכך, ישנה חשיבות חברתית לסייע לבעל התפקיד למלא את תפקידו כהלכה. הצלחתו – הצלחת הנושים, וכישלונו – כישלונם".

ועכשיו לסוגיית החיסיון. נכון שגם בהליכי פירוק יש מצבים שבהם זכותו של הנאמן או המפרק לקבלת מסמך פלוני תיסוג מפני זכויות ואינטרסים כמו זכותו של צד לפרטיות ולסודיות בנקאית. אבל, לא זה המקרה שבפנינו. אכן, חסיון עורך-דין-לקוח הוא חסיון מוחלט שלא ניתן להסירו. אבל הלקוח במקרה שלנו איננו האדם שקיבל את הייעוץ (כלומר הדח"צים ענבר ופרנקל) אלא הארגון שבשמו ומכוחו הם פעלו - ועדת הביקורת והוועדה הבלתי תלוייה. "ממילא", כותב ברנר, "ועדות אלה, ולא האנשים המאיישים אותם, הן אלה שמוסמכות מבחינה מוסדית ונורמטיבית לוותר או לעמוד על טענת החסיון. וכאשר עסקינן בחברה חדלת פירעון, כמו בענייננו, הסמכויות של ועדות אלה מוקנות לנאמן מרגע מינויו, לרבות הסמכות לוותר על קיומו של חסיון עורך-דין –לקוח. ממילא, טענת החסיון אינה יכולה להיטען כלפי הנאמן, שהרי מרגע מינויו לתפקיד, הוא זה שהפך להיות בעל החסיון".

השופט מבטל את טענת הדח"צים לפרטיות בתכתובות האלה. "טענת הדירקטורים מוקשית על פניה. קשה להלום שבמסגרת חילופי תכתובות עם מי ששכרו לייעץ להם, יימצאו התכתבויות אישיות או פרטיות החורגות מגדרו של הייעוץ. הרי לא מדובר ביחסי ידידות שנקשרו בינם לבין עו"ד איל גבע, ואין גם כל טענה לקיומם של קשרי ידידות החורגים מהיחסים המקצועיים; שנית, מי שמערבב על גבי אותה פלטפורמה ממש בין התכתבויות אישיות לבין התכתבויות מקצועיות, נוטל על עצמו סיכון שביום פקודה, לא רק ההתכתבויות המקצועיות תיחשפנה לעיניים זרות, אלא גם אלו הפרטיות".

ולסיום, על היחסים בין החברה ובעל השליטה לוועדה בלתי תלויה – בימים כתיקונם ובימי חדלות פירעון. התכלית של מוסד הוועדה הבלתי תלוייה הוא שמירה על האינטרסים של החברה בכללותה מפני אינטרסים סותרים של בעלי השליטה שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם טובת החברה. במצב הזה, בימים כתיקונם, הוועדה זכאית להגנת החסיון מפני החברה עצמה ובעל השליטה שמכווין אותה. שונים הם פני הדברים במצב של חדלות פירעון שאז בעל השליטה יוצא מן התמונה והנאמן לא רק נכנס לנעליו, אלא מחליף את כלל האורגנים ומייצג את האינטרס של החברה ושל נושיה גם יחד. לכן לא קיים יותר ניגוד עניינים מובנה בינו לבין הוועדה הבלתי תלויה, שהרי שניהם גם יחד משרתים, כל אחד בתורו ועל פני רצף כרונולוגי שונה, אינטרס דומה. במילים אחרות, הוועדה הבלתי תלויה אינה זקוקה להגנה מפני הנאמן וגם מטעם זה אין כעת אינטרס לחסות את תכני הייעוץ שקיבלה.