שמענו רק את הגשם: מה אפשר ללמוד על היפנים מ-15 שעות ברכבת תקועה

זה לא קרה בחריקת בלמים. רכבת השינקנסן, אותה רכבת הקליע היפנית שנסעה רגע לפני כן במהירות שהתקרבה ל-300 קמ״ש, החליקה בזהירות לקול צפצופי הסמארטפונים שהתריעו על טייפון. החליקה ונעמדה.

אם מישהו היה אומר לי בשלב הזה שעד הפעם הבאה בה אשמע את קול הרכבת נוסעת יחלפו 15 שעות, הייתי צוחקת בקול רם או רצה מיד לפתוח את דלת החירום ולברוח. אבל אף אחד לא אמר, ובדיוק כפי שבתחילת סגרי הקורונה אף אחד לא דמיין כמה זמן המדינות יעמדו מלכת, כך גם בתוך הרכבת האולטרה-חדשנית עם המושבים הנוחים ומהירות-העל שבה היא מפורסמת, אי אפשר לדמיין תרחיש שכזה.

אבל הסיבה העיקרית לכך שלא היה ניתן לדמיין כי נצטרך לבלות את כל אחר הצהריים ולישון לילה שלם בתוך הרכבת העומדת, ללא האפשרות לצאת החוצה אפילו לקנות מים או אוכל בשש השעות הראשונות, הייתה התגובה של היפנים להתרחשויות. הם נותרו תקועים. ללא שינוי בהבעת הפנים, ללא תזוזות ובוודאי ללא ניסיונות לברר עם נציג כלשהו מטעם חברת הרכבות היפנית או הדיילות שנכחו ברכבת לאן פנינו. מיותר לציין כי גם אחרי השעות הארוכות צעקות לא היו. הם המשיכו בשגרת הנימוסים שלא מעודדת שיחות טלפון בפומבי בסמארטפון, שמרו על השירותים נקיים ובסופו של המסע הארוך גם הקפידו לקחת את שקיות הזבל שלהם עמם. זאת אף שחברת הרכבות התייחסה אל נוסעיה באופן מחפיר בשעות הארוכות של המתנה ללא נודע.

וזה לב הסיפור. 15 השעות שביליתי ברכבת העומדת אי שם בין טוקיו לקיוטו, כאשר בחוץ גשם כבד וסערה ששיתקו את רוב התנועה באזור, לימדו אותי הרבה יותר על יפן ותושביה מאשר השבוע שביליתי במדינה לפני כן. לא הזומים הרבים של הכנות עם המשתתפים היפנים לקראת הכנס הראשון של כלכליסט ביפן, לא ראיונות עמם במהלך כנס של יומיים וחצי וגם לא הרצאות על הפערים הגדולים בין יפן לישראל. דבר מאלה לא יכול היה להמחיש את התהום הפעורה בין אומת היזמות והחדשנות שהיא ישראל לבין אומת הדיוק והשלמות שהיא יפן.

דמיינו לעצמכם משהו כמו עשר רכבות שעומדות אחת לצד השנייה בתחנה נידחת, רובן לא ליד רציף, בכל רכבת 16 קרונות. וסדר מופתי, ושקט מוחלט. שומעים רק את הגשם. גם כאשר לאחר שעות ארוכות של המתנה נבנה מעין גשר חוצה רכבות לרציף כדי לאפשר יציאה להתאווררות ורכישת מים ומזון, היו אלה בעיקר התיירים שמיהרו לרדת. היפנים המשיכו לשבת. כולל כמה קרונות שהיו מלאים בילדים במסגרת טיול חטיבת ביניים. גם הם המשיכו לשבת. אין צורך לתאר כאן מה היו עושים הישראלים במצב דומה.

אומרים על היפנים שהם לא מתחילים בתהליך לפני שהוא מתוכנן לפרטי פרטים, משום שהם לא יודעים להתמודד עם תקלות. אנחנו עם שנבנה על תיקון תקלות ועל פתרון של משברים, זה מה שהפך אותנו לסטארט-אפ ניישן. וזה בדיוק מה שהיפנים כל כך רוצים ללמוד מאיתנו עכשיו. איך לא לשבת בהכנעה ברכבת שתקועה בשום מקום מבלי לנסות לפתור את הבעיה.

עוד במהלך הכנס אמר לי שר לשעבר בממשלת יפן שאחרי השבר הגדול של מלחמת העולם השנייה, היפנים נכנסו לאטרף. הם היו הסטארט-אפ ניישן שנבנה כדי להתגבר על המשבר האיום שבו הייתה שרויה המדינה הראשונה שעליה נוסה נשק גרעיני. אבל לאחר מכן, אי שם באמצע שנות השמונים, ההישגים הושגו, והכל נהיה נוח למדי. נינוח מדי. לא רק השר לשעבר, אלא בכירים יפנים נוספים אמרו במהלך הכנס כי יפן פשוט נכנסה לתרדמת.

התוצר לנפש בישראל עקף כבר את זה היפני, אף שהיא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. בימים אלה יפן מנסה להוציא את עצמה מהתרדמת הזו של שלושים שנה, בין היתר בעזרת היזמות והחדשנות הישראלית. דווקא בימים הסוערים והמטורללים שעוברים היום על ישראל כדאי גם לנו להסתכל על יפן כדי לוודא שהזלזול והפיכת הסטארט-אפ ניישן למובן מאליו לא יגרמו לקטר הישראלי להיתקע באמצע שום מקום ולהרבה זמן.