רובוטים במקום שכל ועוז רוח: כך איבד צה"ל קשר עם המציאות

כשנה אחרי שמלחמת לבנון השנייה הסתיימה נערך בבית יד לשריון בלטרון דיון שעסק בשילוב של אמצעים טכנולוגיים מתקדמים בשדה הקרב. ברקע עמדה ביקורת ציבורית חריפה על רמת המוכנות המחפירה של צה"ל במלחמה ב־2006, על ביצועיו המאכזבים בשדה הקרב ועל התופעה החדשה שנחשפה: מפקדים וקצינים בכירים נצמדו אל מסכי הפלזמה והחמ"לים, במקום להצטרף ללחימה לצד חייליהם בקווי האש.

קצינים בכירים בעבר ובהווה של אז התפלפלו ממושכות על שדה הקרב העתידי: על מל"טים שיום אחד יעשו פה את הכל וזה שאין להם אמא זה נהדר; על זה שמפקד צריך להיות במקום שבו הוא משפיע בצורה הטובה ביותר על מהלכי הקרב; על כך שעליונות טכנולוגית על האויב היא תנאי לניצחון; ובכלל מה זה ניצחון בקרב ומהי הכרעה. ואז קם האלוף (במיל') ינוש בן־גל, קצין למוד קרבות שכבר ראה וחווה כמה דברים בחייו, וגיחך על ההתמכרות של צה"ל לטכנולוגיות ול"חיילים ביוניים".

ההופעה שלו היתה חצי תיאטרלית, ניכר שהתאמץ לבוז להתמסרותו המוחלטת של צה"ל לכפתורים ולמסכים: "איך חייל יכול לעשות פזצט"א עם כל כך הרבה מכשירים? יש לו אנטנה על הראש, בעין אחת הוא רואה בלילה, בעין השנייה הוא רואה ביום, ועל ידו מסכים שמעבירים לו אינפורמציה ונתונים על מה שקורה במקומות אחרים".

הוא המשיך: "עם כל אלה אני החייל הפשוט שיורים עליו מעיף מעליי את הכל, מרים את הנשק ומתחיל להילחם על אמת".

בקהל הגיבו בפרצי צחוק, אבל בן־גל לא התכוון להצחיק אף אחד. מי שהיה לידו ברמת הגולן ביום הכיפורים הבין על מה דיבר, שמלחמות כפתורים יכולות להיות נושא למשחקי מחשב, אבל בחיים האמיתיים אי אפשר לאחוז בשטח בלי להיות בו, שאי אפשר להילחם באויב בשלט רחוק.

הדברים של בן־גל נשכחו מהר, הוא הלך לעולמו ב־2016 בגיל 79, אנשים אחרים אמרו מאז דברים חדשים, וצה"ל שקע בקדחת הצטיידות להשלמת מלאים ולסגירת הפערים העצומים שחשפה המלחמה. במעבדות הפיתוח ובשדות הניסויים של התעשיות הביטחוניות עבדו מסביב לשעון כדי לספק לו מערכות שליטה ובקרה, עמדות ירי שנשלטות מרחוק, מערכים של מצלמות לניהול תצפיות בזמן אמת ומל"טים בכל הגדלים שטסים בכל הגבהים.

חילופי הדורות בשכבת המפקדים ריככו בהדרגה את מעטה השמרנות של צה"ל, שמפקדי העבר שלו היו חשדניים כלפי טכנולוגיות שמתערבות בתורות לחימה שנכתבו בדם, וראו במסכי מגע ורחפנים סוג של צלם בהיכל ועיגולי פינה שאפילו כופרים בערך החתירה למגע עם האויב. התהליך שחיל האוויר עבר בעשורים האחרונים, תוך הפניית רוב משימותיו למטוסים לא מאוישים, כלים זולים ויעילים מאין כמותם בפעילויות שוטפות ובהן משימות תקיפה, הפך להיות כוכב הצפון של שאר זרועות הצבא שהחלו לחשוב ולדבר טכנולוגית.

ואז באה "כיפת ברזל", שבהשאלה לעולמות הסמים והנרקוטיקה היירוט המבצעי הראשון שלה ב־2011 יכול להידמות לפעם הראשונה שחולה במחלה קשה נוטל אופיואיד עוצמתי שנותן מזור למכאוביו. אלא שהאופיואיד הזה יצא מוצלח מדי, החולה התמכר לו ובמקום להשתמש בו כמשכך כאבים שייתן לו זמן התארגנות עד שייכנס לחדר הניתוח, הוא השתמש בו כתרופה.

בחסות הביטחון שסיפקה לו "כיפת ברזל" הדרג המדיני, שברוב הזמן הזה עמד בראשו ראש הממשלה בנימין נתניהו, ניער מעליו כל דחיפות לקבוע מדיניות לגבי עזה על בסיס מחויבויות להסדרים ארוכי טווח ביחס לניהול הרצועה ושמירה על סטטוס קוו שפוי בדרום וביישובי העוטף. בין סבבי הלחימה שהתרגשו על ישראל מכיוון עזה במהלך העשור האחרון "כיפת ברזל" שיפרה ביצועים באופן שהקל על מערכת הביטחון להכיל את האיומים מכיוון הרצועה שוב ושוב, רק לא להביט למציאות בעיניים ולהתמודד איתה.

כשחמאס הבין שהרקטות שלו איבדו חלק גדול מההרתעה, הוא השליך את יהבו על רשת של עשרות מנהרות התקפיות חוצות גדר שחפר מהרצועה לשטח ישראל כדי להחדיר חוליות מחבלים ליישובי העוטף. חשיפת המנהרות בסמוך ובמהלך צוק איתן ב־2014 סיכלה תוכנית ענק של חמאס לטבח כמו זה שאירע בסוף השבוע האחרון.

בהשראת ההצלחה של "כיפת ברזל" מערכת הביטחון ביחד עם רפאל ואלביט מערכות העמידו לדרג המדיני ולצה"ל עוד כיפת ברזל, הפעם "כיפת ברזל תת־קרקעית" בצורה של קיר בטון עצום שנחפר לעומק ואמור לבלום חפירת מנהרות לישראל, עם חיישנים שמותקנים בסביבתו ומתריעים על חפירה בזמן אמת או על הימצאות של חללים תת־קרקעיים שמהווים אינדיקציה למנהרות קיימות.

תרחישים של הסתערות חמושים לכיוון הגדר תוך שימוש נרחב בטילים נגד טנקים שיאיימו על הכוחות המגנים על יישובי העוטף – קיבלו מענה שמבוסס על טכנולוגיות שהוצגו כאמינות ובעלות שרידות גבוהה שיידעו לעמוד ולתפקד גם בתנאים המבצעיים הקשים ביותר.

משרד הביטחון וצה"ל "הלבישו" על הגבול רשתות צפופות של מצלמות שמשדרות בזמן אמת, ביום ובלילה ובכל מזג אוויר כל תנועה בגזרה הישר אל החמ"לים המאוישים בתצפיתניות מיומנות שבשעת הצורך ירימו דגל אדום, יקפיצו כוחות תגובה והתערבות ויפנו מכות אש משתקות לעבר חורשי רעתה של ישראל. במקביל לאורך הגבול "נטעו" עמודי ענק של עמדות ירי שנשלטות מרחוק בשם "רואה יורה" של רפאל, שניתנות להפעלה מרחוק ולהמטרה של אש מדויקת לעבר מטרות שמתקרבות אל הגבול.

כל הטררם הטכנולוגי הזה קנה לצה"ל ולדרג המדיני כמה שנים של שקט יחסי שהתאפיינו בהדחקה פושעת של הצורך להתמודד בצורה נכונה ואמיתית עם עזה. התוצאה הייתה הימנעות מהכרעה ברורה של אויב שמסבב לסבב התעצם וצבר עוד כוח ויכולות שאפשרו לו להצליח בפעולה הרצחנית ביותר שהופנתה אי פעם כלפי אזרחי ישראל וחיילי צה"ל.

הרבה יוהרה והתנשאות היו כאן מצד ישראל, שזלזלה במסוגלות של חמאס לעקוב אחר מהלכיה ולנתח את כל עקרונות הפעלת הכוח שלה בגבול הרצועה ולהשיג מיפוי מדויק של נקודות התורפה הרבות בקו ההגנה שהיא בנתה מול עזה.

בבוקר שמחת תורה נפרץ כל מערך הביצורים הטכנולוגי הזה, שנועד להפחית למינימום האפשרי חיכוכים של צה"ל עם השטח ולמנוע ממנו לשלם מחירי דם גבוהים מדי על חוסר התפקוד של הדרג המדיני ומסוגלותו להחליט החלטות. צה"ל עמד מול עזה במשך שעות ארוכות עיוור, חירש והלום בשעה שמאות מחבלים טבחו, שחטו, שרפו, אנסו, התעללו וחטפו. צה"ל לא ראה וצה"ל לא בא.

ואי אפשר לחמוק מהמחשבה על איך כל הסיפור הזה היה נראה אם באותו בוקר שחור מישהו רק היה מרים משקפת לכיוון עזה, משקפת שדה פשוטה ומרופטת שלא מתחברת לשום לוויין ולא משדרת לשום חמ"ל ולא מתממשקת עם שום קומקום חשמלי. רק משקפת מחורבנת אחת, שמרים בן אדם אמיתי עם שכל אנושי בין האוזניים, ואולי כל הסיפור הזה יכול היה להיגמר אחרת, בטח לא בקטסטרופה בסדר גודל תנ"כי.