הפקרנו את גורלנו בידי אנשים חסרי יכולת להנהיג

פוליטיקה היא ממלכת הכוח והאינטרסים. האינטרס הראשון במעלה הוא השגת הכוח ושימורו. כדי להצליח בכך נדרשים כישורים מיוחדים. זוהי למעשה אמנות, משום שהיא אינה מבוססת על גוף ידע מוסדר הניתן למסירה, או על מתכונים לפעולה שניתנים לשחזור. למשל, היחס בין פעולה לתוצאה הוא מרכיב קריטי בזירה הזאת, אך הוא לעולם בלתי ודאי, והצלחות בעבר אינן ערובה להצלחות בעתיד.

קריטית לא פחות בפוליטיקה היא היכולת להציג עמדה שתחבר אינטרסים מנוגדים ותזכה לתמיכה של ציבור רחב. יכולת זו אמנם הוציאה לפוליטיקאים מוניטין של חלקלקות והיעדר עקרונות, אבל היא גם מאחדת ומשמשת כחסם בפני התפרקותה של החברה. האמנות הזאת, שאפילו להגדיר אותה קשה, היא תוצר של ניסיון, יצירתיות והבנה עמוקה גם של זירת הפעולה והכלים, וגם של מגבלות האמנות עצמה וסכנותיה. זה הדבר שמבדיל בין פוליטיקאים רציניים לפוליטיקאים חובבניים וקנאים. אם נבחן מזווית זאת את מה שהממשלה מכנה ״רפורמה״ ומתנגדיה מכנים ״הפיכה״ - ונשים לרגע בצד את השאלות המהותיות של אופי המשטר - נגיע למסקנה שהפקדנו את גורלנו בידי אנשים חסרי יכולת להנהיג.

ברור כיום לחלוטין שהממשלה הנוכחית לא צפתה את עוצמת התגובה שהרפורמה תעורר, את היקפה והרכבה החברתי והפוליטי של תנועת ההתנגדות. קשה מאוד להבין את דרך הפעולה שנבחרה, כאשר דרכים אחרות, הדרגתיות, עקיפות, תחבולניות, היו בוודאי מקשות מאוד על ציבור רחב להבין מה מתרחש ולהתאחד נגד הרפורמה. החובבנות הזאת – שיש בה גם מידה לא קטנה של יהירות, וכנראה גם ניתוק מהמציאות שבה חיים רוב אזרחי המדינה – היא חיזיון מפחיד: הממשלה והקואליציה לא חזו את התוצאות האפשריות של רפורמה כה משמעותית, יסודית ומורכבת. הם לא חזו את הסיכון שיש בה לא רק למדינה, אלא לעצמם. האם אפשר לסמוך על ממשלה שלומיאלית כזאת שתצליח להתמודד בתחומים אחרים טוב יותר? למשל, שתצליח לחזות התפתחויות בזירה הבינלאומית ובאזורינו, שיכולות לסכן את מעמדה של ישראל ואולי אף את קיומה? כנראה שלא.

הטעויות הקשות של השלטון יצרו אפוא הזדמנות לתנועת ההתנגדות. הצלחתה תלויה באותה יכולת פוליטית שלממשלה בבירור אין. בניגוד לרושם הפשטני שלעיתים מצליחים לנטוע בציבור, פוליטיקה אינה מאבק בינארי בין אויבים לבעלי ברית. אויבים אין אפשרות לשכנע, בעלי ברית אין צורך. בממשלה ובקואליציה יש אכן כאלה שאין כל אפשרות אמיתית להידבר עמם. אגף אחד שלהן מורכב מהחנפנים והמסיתים, ואין צורך לנקוב בשמות. צריך רק לומר, שכאשר ליצן נכנס לארמון הוא אינו הופך לנסיך; הארמון הופך לקרקס. אגף אחר מורכב מהפנאטים המשכילים יותר. בריאיון בעיתון ״הארץ״ עם ח״כ שמחה רוטמן, העיתונאי המוכשר הילו גלזר לא הצליח לקרוע את המסכה מעל פניו. אבל המעט שהצליח לחשוף הספיק: מאחורי הרטוריקה המשפטנית והפולמוסנות הפוליטית התגלה תומך התנחלויות רדיקלי ונקמני שבית המשפט העליון מפריע לו לממש את חזונו. דבר דומה אפשר לומר על נציגי החרדים, גם אם להלכה אינם עומדים בחזית הרפורמה.

לא את אלה ולא את ההם ניתן לשכנע, ואין צורך לנסות. המפתח להצלחה בפוליטיקה מצוי בשכנוע הרבים שאינם אויבים ואינם ידידים. במקרה של ההתנגדות לרפורמה, הקבוצה החשובה היא מצביעי ליכוד וחלק מנציגיהם בכנסת. עד כמה שניתן לשפוט, בקרב חלקים ממצביעי הליכוד ישנה הכרה שהרפורמה היא אירוע הרסני, שכבר עכשיו נזקיו יהיו קשים לתיקון.

ובאשר לאותם ח״כים של הליכוד שאינם אידיאולוגים נוקשים ואינם שטופים בעלבון יוקד, סביר שהם מבינים שהשפעתה של הרפורמה על החברה הישראלית היא שיקוף של מה שכבר קרה במפלגת הליכוד: המפלגה הפכה לקליפה ריקה, אי אפשר לחלוק על המנהיג, אין בה ויכוח פוליטי והיא אינה מתפקדת ככלי לליבון עמדות פוליטיות רציניות ולסינון מועמדים המתאימים לייצג אותן. היא כלי שרת בידי המנהיג ותו לא. השאלה המכריעה היא האם חברי הכנסת האלה יאפשרו את יישום מודל הליכוד על המדינה כולה והציבור כולו. קל לעומד מן הצד לדרוש מהם ״להתעשת״, לפעול לטובת הכלל, וכיוצא באלה אידיאלים יפים. אבל כאמור, לא כך מתנהלים הדברים בפוליטיקה. לא ברור שהאינטרס הציבורי גובר על האינטרס של הפוליטיקאים לשרוד. כמו לכל אדם, גם לפוליטיקאים קל לזהות את האינטרס העצמי עם אינטרס רחב כלשהו.

מקיאוולי, ששמו מוכר כמעט לכל פוליטיקאי, הרהר במצבם של אלה שיש בידיהם כוח פוליטי, אינם מרוצים מהשליט, אך אינם מספיק חזקים לפעול נגדו. כך הוא כתב: ״אמנם נכון שיש האומרים שלא כדאי להימצא כה קרוב לשליטים, כדי שחורבנם לא ימחץ אותך, וגם לא כל כך רחוק, כדי שתספיק לעלות על חורבותיהם. דרך ביניים זו היא, מן הסתם, הדרך הנכונה ביותר כשיש אפשרות לדבוק בה״. מקיאוולי חשב שאין אפשרות לדבוק בה, כי בפוליטיקה אין ברירה אלא לבחור, או להתרחק או להתקרב. אם אותם מצביעי הליכוד שמבינים את האיום העצום (גם למפלגתם) הגלום ברפורמה במתכונתה הנוכחית יפעילו לחץ על הח״כים הממלכתיים יותר, אלה יצטרכו לבחור. אבל כדי שזה יקרה, גם מתנגדי הרפורמה צריכים להידבר עם חלק זה של מצביעי הליכוד ונציגיהם, לא להרחיקם. אם לתנועת ההתנגדות לרפורמה יקומו המנהיגים שהיא ראויה להם, אפשר יהיה אפילו לחלום על היווצרותו של מרכז פוליטי יציב שמאגד ימין ליברלי עם שמאל ציוני, שבתוכו מתקיימת מחלוקת חיונית ודיון פוליטי רציני, ולא פלגנות הרסנית.

פרופ' הלי זמורה מלמד היסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון והוא מחבר הספר ״עולמו של מקיאוולי״