השפל כפי יכולתך: "חפץ" של חנוך לוין יועלה בהבימה

המחזה: חפץ הוא דייר משנה בבית כלמנסע וטיגלך. בתם פוגרה עומדת להינשא למעריץ המושבע שלה ורשביאק, וחפץ נעלב שלא הודיעו לו על האירוסים. בתגובה מתחילה שרשרת אירועים בין חפץ לדמויות האחרות עד שהוא מכריז על החלטתו להתאבד ומזמין את כולם לאירוע קפיצתו מהגג. המחזה היווה את נקודת המפנה של לוין מסטיריקן חריף (מלכת אמבטיה, קטשופ) למחזאי שפרץ לתודעת הקהל וללב המחזאות הישראלית. בראיון לידיעות אחרונות ב־1972 אמר לוין: "המחזה יוצא מתוך הנחת היסוד שבכל אדם קיים הצורך להשפיל את זולתו על מנת שהוא עצמו ירגיש טוב. קיימת היררכיה של השפלות. השפל כפי יכולתך".

משתתפים: בן יוסיפוביץ', צביקה הדר, אסנת פישמן, הגר טישמן, אורי הוכמן, אושרת אינגדשט, דניאל סבג, נדיר אלדד/ אבישי מרידור. "זה תפקיד חלום", אומר יוסיפוביץ' שמגלם את חפץ. "פעם הוא בעיקר הצחיק אותי, היום המקומות באכזריות האנושית מאוד בולטים לי הקהל ייצא ממנו עם אגרוף בבטן. הדמות של חפץ היא הטרגדיה של האדם שמעז". צביקה הדר שמגלם את טיגלך חוזר לתיאטרון הממסדי אחרי 16 שנה, אז השתתף ב"ברנשים וחתיכות" בבית ליסין. "תיאטרון זה הבסיס. הדבר שחלמתי לעשות כשסיימתי ללמוד משחק", אומר הדר. "אמרתי שאם אני חוזר אחרי כל כך הרבה שנים אני רוצה לעשות תיאטרון טהור. כשבאו אלי עם ההצעה הזאת אמרתי: 'ואוו! זה זה! אני מוכן לגור בחדר החזרות".

הבמאית: מירי לזר. בוגרת לימודי תיאטרון מחול בסמינר הקיבוצים בין ההצגות שביימה: "שיעור ריקוד" (בית ליסין), "קרוב יותר" (הקאמרי), "הרטיטי את לבי" (הבימה).

"זה אושר להתעסק בחומר הזה", אומרת לזר. "חפץ מתעסק במעמדות, במשפילים ומושפלים, בצורך שלנו לדרוך על מישהו אחר כדי לקבל תחושת ערך ועליונות. בנינו קונספט שמתייחס לחפץ כחפץ והוא שם את כל החפצים על הבמה. כבימאית הבאתי את כל העולמות שאני לוקחת מהם השראה: גם פינה באוש וגם טום ווייטס. רציתי את הקול הגס והמלוכלך של טום וייטס, את הקרקס העלוב של ליצנים עצובים שהוא מביא באלבומים שלו".

העבודה: "בשיטת העבודה שלי אני לוקחת תמיד מהעולמות שהשחקן מביא ומתאימה את עצמי לכל אחד ולטכניקה שלו", אומרת לזר. "חשוב לי להביא לבמה את זה שאנחנו כחברה צריכים לדרוך על ראש של מישהו כדי להרגיש גבוהים, את האופן שבו צריך להקריב קורבן אדם כדי שהסדר יחזור על כנו. אני מתעסקת בעיקר בפן העלוב של האנושי. חנוך כתב כתב את הדברים שאנחנו מרגישים אבל אף פעם לא נגיד. מבחינתי הוא כתב כאן את מגדל בבל ואני מנסה להימנע מלוקליזציה: זו סיטואציה שיכולה לקרות בכל בית, בכל מקום, בכל חברה. לכן הבמה סטרילית ולא מסמנת מקום וזמן".

הבמה: "ההצגה מתעסקת במידה רבה בדימוי עצמי, אומר מעצב התפאורה אדם קלר. "חיפשנו להביע את העולם הפנימי של חפץ וחיברנו את זה לעולם הפנימי שלנו — התיאטרון. התפאורה מדמה וריאציה על חדר חזרות. היחיד שממש מודע לכך הוא חפץ. זה העולם הפנימי שלו והדמויות האחרות מתנהלות בעולם הזה באופן ריאליסטי לחלוטין. לזר מוסיפה: "הבמה היא מעין מגרש משחקים של מבוגרים שיש בו רק חפצים. זה לא מנסה להיות ריאליסטי, הרהיטים הם ייצוג של רהיטים, כמו שהאנשים הם ייצוג של אנשים. חפץ עצמו משול לחפצים שעל הבמה".