מודד את הצער: מעיין אליקים בתערוכת יחיד ראשונה

על התערוכה ״שעון, שמש״ של מעיין אליקים במוזיאון תל אביב, שאצר דורון רבינא, קשה לכתוב וצריך לראות. אבל לפני כן, כדי להבין את הלך המחשבה של אליקים, הנה סיפור על שרשרת זהב ותליון עם נקודה אדומה שעל צווארו. ״השרשרת הזו חשובה ביחס לפרקטיקה שלי״, מספר אליקים. ״בגיל 15 חסכתי כסף ונסעתי לתל אביב לקנות לעצמי שרשרת זהב. שנים חשבתי איזה תליון מתאים לה. תליון, מבחינתי, זה מה הבשורה שאתה נושא, כמו קעקוע, האני מאמין. לפני שנתיים הופיעו לי המון נקודות דם על החזה, והחלטתי שהתליון יהיה אחת מהן — תליון עשוי קורל, שנקרא גם blood coral ונוצר מהסביבה שלו. זה קריטי״.

ואיך זה מתחבר לעבודה שלך?

"זו המהות של כל מה שאני עושה. הדימוי או העבודה נולדים מתוך החומר וביחס לסביבה שלהם או לנסיבות. ברגע שבו התוכן והדימוי נהיים לדבר אחד נוצרים היצירה והסיפור: מתחת למים הקורל רך ושקוף. כשמוציאים אותו מהמים הוא מתייבש ונהיה קשה ואדום. בדיוק כמו הדם שמתגבש לנקודה על העור״.

זו תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של אליקים (38), בוגר בצלאל. איך אמן צעיר שהציג עד עתה בעיקר בתערוכות קבוצתיות מגיע לתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב? גם מזל וגם האוצר דורון רבינא, שהתאהב בעבודה שלו. ״לא הכרנו״, הוא מספר. ״דורון ראה עבודות שלי וכתב לי את ההתרשמות שלו. הזמנתי אותו לסטודיו. זה היה לפני שהתמנה לאוצר ראשי במוזיאון תל אביב. כלומר, באמת נטול מחשבה פרודוקטיבית. ישבנו שעות, היה לנו חיבור מעולה. אני הייתי אז במקום מאוד לא טוב ברמה האישית והמקצועית, חשבתי שאין לי כאן אופק. בסוף הפגישה הוא אמר ׳אני ממש הייתי רוצה לעזור ולעבוד איתך׳, ולמחרת בבוקר הוא קיבל טלפון מהמוזיאון עם הצעה לקבל את תפקיד האוצר״.

התערוכה נדחתה בקורונה ומתקיימת עכשיו, שש שנים אחרי תערוכת היחיד הראשונה שהיתה לו בגלריית המדרשהֿ, שנים שבמהלכן הציג במוזיאונים, גלריות ובמרחב הציבור, וגם זכה למענקים ופרסים רבים.

מה יש בתערוכה של אליקים שהמפגש הראשון איתה, על אף ואולי בגלל הריקנות הרבה שבה, כל כך מרגש? דיוק, יופי והצבה נהדרת: את פני הנכנסים מקבלת עבודת קיר המְדמה חזית של בניין בסגנון אדריכלי אקלקטי ומשמאלה, במרחק, שתי במות תצוגה, שעליהן מונח אוסף אובייקטים מענגים עשויים במגוון מדיה וטכניקות שונות. הם מתייחסים לחפצים מזמנים שונים ותרבויות מגוונות, נושאים זיכרון של חפצי יום־יום היסטוריים, קמאיים, כולם עשויים בעבודת יד.

למשל, אוגר דמעות: חפץ שיצר בניפוח זכוכית בעקבות אובייקטים שנקראו כך והופיעו בתרבויות שונות בפולחן האבלות. ״היו מכניסים אותם לקבר עם הדמעות, ובתרבויות אחרות נגמרה תקופת האבל כשהדמעות התאדו מהכלי ויש טענה שגם השתמשו בזה כדי למדוד את הצער. חשבתי לעשות מודד דמעות גדול, אז דורון רבינא אמר ׳זה של דרמה קווין׳״, הוא מחייך.

לצד זה מוצגת גולגולתו של האמן עשויה מגילוף בעץ זית (על פי סריקת תלת־ממד) ובבימה השנייה מוצג אובייקט המזכיר יודאיקה ומבוסס על פריט ילדים מתקופת הרנסנס, שילוב של קמע וצעצוע שכולל משרוקית מכסף, רעשן ונשכן עשוי קורל — משחק שמבריח את הפחדים והשדים. את הפריט הזה הכין אליקים במו ידיו לבתו, כמו גם את כל יתר שכיות החמדה האלו. ״בניגוד להיום פעם לא היתה היררכיה בין אמנות, עיצוב ומלאכת יד. הן מפרות זו את זו. בעבודה שלי הדיאלוגים הכי משמעותיים הם עם בעלי מלאכה"

בעצם, אליקים מבצע בחפצים מה שהאדריכלות האקלקטית יצרה בארץ בתחילת המאה ה־20. ״הסגנון האקלקטי התפתח תמיד, גם בארץ, ברגע של חיפוש אחר זהות ומשבר זהות״, אומר אליקים. ״כשאין זהות מתחילים לחפש בעבר, בהיסטוריה של היצירה האנושית, ואז יש לך מוטיבים מאדריכלות רומית ויוונית ואסייתית ומהמזרח הרחוק יחד עם בנייה ערבית מקומית, ובמקרה שלנו יחד עם מוטיבים יהודיים”.

מה מושך אותך באקלקטיקה הזאת?

"קודם כל בלבול הזהות במקום הזה, זהות שעשויה משברים ומחלקים שמנסים להתחבר ולא מצליחים. זה קשור להפניית עין לסביבה שלי, לתרבות שאני יוצר בה. אחת המבקרות שראתה שיש פה המון מוטיבים של יהדות שאלה אותי אם אני דתי. עניתי שלא אבל זה חלק מהסביבה שלי, מהזהות שלי שקשורה לתרבות המקומית, שעד היום לא מצאה את הזהות שלה. זה גם נקשר לרגע הזה שאנחנו נמצאים בו בזמן: בליל שניתק מהמקור שלו ואנחנו גוללים אותו במסכים ברצף אחיד״.