אלו הסיבות לפערי האינפלציה בגוש היורו

בטור שכתבתי כאן תחת הכותרת "כך הצליחה צרפת להתמודד עם האינפלציה" דנתי בהבדלים המרתקים בין שתי הכלכלות הגדולות של אירופה.

האחת, גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, מתמודדת עם אינפלציה מהגבוהות יותר, בעוד צרפת, הבאה אחריה בתור, משכילה להשיג אינפלציה נמוכה בהרבה. ובכן, הבדלים גדולים בין קצבי האינפלציה הינם מנת חלקן של כל מדינות גוש היורו והם מטרידים לא פחות את מנוחתו של הבנק המרכזי של אירופה מאשר עליית האינפלציה עצמה!

כלכלני ארגון ה-OECD נדרשו לכך לאחרונה לאחר שהבחינו כי ההבדלים הללו הגיעו לרמת שיא של כל הזמנים בחודש אוגוסט האחרון. למעשה, ב-12 החודשים עד חודש זה נעה האינפלציה בתוך הגוש מ-6.5% בצרפת ל-25.2% באסטוניה. פי 4 כמעט! הכלכלנים גילו כי התופעה החלה עוד בתחילת הקורונה וכי לחצי המחירים בשוקי הסחורות – האנרגיה והמזון – מפרוץ המלחמה באוקראינה, רק החריפה אותה. קודם לכן, לפני שפרץ הנגיף לחיינו, ההבדלים היו קטנים בהרבה! מדוע הדבר קריטי לא פחות מהאינפלציה הממוצעת בגוש?

משום שהבנק המרכזי של אירופה מחזיק מדיניות מוניטארית אחת והריבית שלו אחידה לכל המדינות. לכן, היא עלולה להיות "נמוכה מדי" עבור מדינות שהאינפלציה בשטחן גבוהה ומנגד "גבוהה מדי" עבור מדינות שאצלן האינפלציה נמוכה יותר. אם כך יקרה, לחצי האינפלציה אצל הראשונות רק יחריפו ואילו האחרות עלולות להיקלע להאטה חדה יותר שלא באשמתן. במצב דברים זה, הממשלות הן אלו שתצטרכנה לאזן את המצב (לנקוט צמצום פיסקאלי, או להרחיב, בהתאמה). משקי הבית והחברות ישלמו את המחיר במקרה הראשון, ואילו במקרה השני הגירעון הפיסקלי יגדל דווקא כשברוב המדינות התקציבים מתוחים גם כך.

גם גוש היורו עצמו עלול לשלם מחיר: התמרמרות בקרב אזרחי המדינות שיכלו ליהנות מריביות נמוכות יותר, ומתיחויות פוליטיות פנימיות, עלולות לערער את הגוש, שאינו מאוחד פיסקאלית וכלכלית, אלא מוניטארית בלבד.

הכלכלנים זיהו 3 סיבות לזינוק בפערי האינפלציה בתוך הגוש:

ראשית, שונות גבוהה בהשפעות הקורונה והבדלים ניכרים בעיתוי ומהירות הפתיחה מחדש של השווקים לאחר הסגרים. הכלכלנים מסבירים כי הסתכלות על האינפלציה המצטברת ב-3 השנים האחרונות, המנכה את ההשפעות הללו, מראה פערים קטנים יותר.

שנית, הבדלים גדולים במשקל האנרגיה בסלי הצריכה של המדינות השונות. סעיף האנרגיה במדדי המחירים לצרכן נע בין 6.7% במלטה ל-16.2% בלטביה וברור כי לאחר שמחירי האנרגיה זינקו בעשרות אחוזים מפרוץ המלחמה, ההבדלים הללו חידדו עוד יותר את פערי האינפלציה.

ושלישית, היווצרות פערים גדולים גם באינפלציה הבסיסית (בניכוי מזון ואנרגיה), שבקרב המדינות המייסדות גבוהה פי ½1 מהמדינות הבלטיות ומזרח אירופה, שהצטרפו לגוש עם הזמן! לכך, מסתבר, היו אחראים בעיקר מחירי השירותים והסחורות התעשייתיות. הכלכלנים אומרים כי אם לחצי מחירי הסחורות יתמשכו, או יתחזקו שנית, פערי האינפלציה בתוך הגוש יגדלו עוד והדבר יערער, כך אני חושש, את יציבות הגוש. והיכן זה תופס אותנו?

ישראל, כמובן, מדינה אחת ואינה גוש מדינות, אך גם כאן ריבית אחת פועלת על מספר חזיתות. לא בכדי מתנהל בימים אלו ממש ויכוח עז בנושא. בנק ישראל טוען כי הריבית צריכה לעלות על מנת לבלום את לחצי האינפלציה לאורך זמן, אחרת תתייקר עוד עלות המחייה. אחרים מסתכלים קרוב יותר ומדברים על השפעת התייקרות הריבית על גובה והחזרי המשכנתאות.

כמו כן, בנק ישראל מסביר כי הוא מכוון למתן את לחצי המוצרים והשירותים הבלתי סחירים – שהתייקרותם גורמת גם לאינפלציה הבסיסית, בעוד אחרים מדגישים דווקא את היותה של האינפלציה הכללית נמוכה יותר כאן מאשר ברוב המדינות.

כך או כך, אדגיש, לסיום, דבר אחד משותף, הן לנו והן למדינות אירופה. אין לפגוע בעצמאות הבנק המרכזי רק בגלל שכלי המדיניות העיקרי שלו – הריבית – הינו רוחבי ואמור לפתור, בעיתות משבר, מספר בעיות בו זמנית. ללא עצמאות זו – היציבות הפיננסית והכלכלית, הן אצלנו והן באירופה ובמדינות המפותחות בכלל – תימצא בסכנה.

רונן מנחם הוא כלכלן שווקים ראשי בבנק מזרחי טפחות