הפסל של פולה ודוד בן גוריון | צילום: כפיר סיון
מגדלור בסבידור ופולה בבן־גוריון - תערוכת הפסלים של תל אביב
השדרות, חוף הים והפארקים בתל אביב התחדשו עתה ב־30 פסלי חוצות, בפרויקט יוצא דופן בעלות של 18 מיליון שקל. כלכליסט ביקש משישה אמנים ואמניות לתאר במילים שלהם את מה שהציבו עכשיו במרחב
כל מי שחורשים את תל אביב יכולים להבחין כי פסלים חדשים החלו לצוץ סמוך לצירי התנועה, לאורך הים, בפארקים ובמרחבים הבנויים. הפסלים הם חלק מפרויקט אמנות רחב היקף, תקדימי מסוגו בארץ, שבו הוזמנו 30 פסלי חוצות חדשים ומסקרנים מאמניות ואמנים ישראלים עכשוויים מכל הארץ. עבור חלק מהאמנים המשתתפים, בני דורות שונים, חלקם צעירים מאוד, זו היתה הזדמנות ראשונה להפוך עבודה קיימת בסטודיו לפסל חוצות, ואילו עבור אחרים זו היתה הזמנה לתכנן מראש יצירה שמתייחסת לשכונה, לנוף, למרחב האורבני הקיים ולמשמעות הסמלית של המקום הנבחר.
בעבר חלק לא מבוטל מפיסול החוצות התל־אביבי התאפיין במראה חמור סבר, גיאומטרי ומינימליסטי, לעתים מפלדת קורטן חלודה. גל הפיסול העירוני החדש, לעומת זאת, נראה הרבה יותר עכשווי, משחקי, צבעוני ומוחצן, ואפילו קליל. כך, למשל, ה״מגפון״ של המציל בחוף הים של גיא זגורסקי או פסלי דוד ופולה בן־גוריון הצבעוניים בגודל טבעי, שהוצבו מול בית בן־גוריון, של שירה זלוור. פסלים רבים הם כמובן מופשטים, אבל חלקם הם מחוות ברורות לעיצוב המודרני בסגנון ה״באוהאוס״ הבינלאומי, שתל אביב היא מרכז אדריכלי חשוב לו בעולם, כמו המגדלור הצבעוני המשעשע של הילה טוני נבוק. לצידם יש גם פסלים פיגורטיביים רבים מאוד, בהם הראש האדום של אורי קצנשטיין, ה״נבט״ של הילה עמרם או ״פיל הים״ של שחר פרדי כסלו ליד יד אליהו.
לדברי צלילית בן נבט, מנהלת אגף אמנויות בעיריית תל אביב, שניצחה על המיזם, ״פרויקט הפיסול העירוני הנוכחי בתל אביב החל כבר ב־2019, והוא תוקצב בכ־18 מיליון שקל. נבחרו 30 פסלי חוצות באופן שוויוני במודגש — 15 הצעות מנשים ו־15 גברים, ועם ייצוג תקדימי לאמנים ערבים. היצירות החדשות מצטרפות ל־184 הפסלים שכבר קיימים בעיר, שהראשון בהם 'הפועל העברי' המפורסם של אריה אלחנני הוצב כבר ב־1934 בנמל תל אביב. בחודשים הקרובים עתיד להסתיים פרויקט ההצבה, וכל האמנות במרחב הציבורי בעיר תקוטלג במערכת מיוחדת. בסיום ההצגבה יוגדרו הפסלים באופן רשמי כאוסף".
בן נבט מספרת שבשנות השמונים והתשעים אכן הוצבו בתל אביב פסלים רבים מאוד, "אבל אלו היו תולדה של תרומות, בעיקר ממשולם ריקליס ומקרנות. לא היתה בכלל בעיר מדיניות מסודרת עם תקצוב בצידה. ובאמת, לאחר סוף שנות התשעים החל קיפאון באמנות העירונית במרחב הציבורי. הפרויקט הנוכחי נבע מרצון של ראש העירייה רון חולדאי לפצות על המחסור מהשנים האחרונות”.
“הפרויקט מאפשר לשדה האמנות, באמצעות תכנון, תקצוב וליווי, לנכס מחדש את המרחב הציבורי בעזרת העירייה אבל ללא התערבות שלה בתכנים. זאת לאחר ששנים רבות הופיעו בשטח כל מיני מיצבים שיווקיים, שהם בעיקר נקודות סלפי לאינסטגרם, סתם קישוטים ולא פסלי אמנות מקצועיים”, אומרת בן נבט. “תנאי נוסף שביקשנו לממש בפרויקט הוא שלכל מי שנבחרו זה יהיה הפסל הראשון שלה או שלו במרחב העירוני בעיר, כלומר לתת הזדמנות למי שעוד אין לו פסל קיים בעיר”.
"וגר זאב עם כבש", יעל ברתנא
מיקום: גן יעקב
יעל ברתנא (54) היא אמנית ישראלית רב־תחומית שמתגוררת בברלין ויוצרת בווידיאו, קולנוע, צילום ומיצבי אנדרטאות, ובוחנת באופן ביקורתי מושגים של לאומיות, תעמולה והנצחה, בעיקר של ההיסטוריה של העם היהודי. פסלה עשוי שיש ואבקת רזין.
"הפסל ׳וגר זאב עם כבש׳ הוא אדפטציה עכשווית לנבואת ישעיהו (ישעיהו, פרק י”א, פסוק ו’), והוא מוצב כאנדרטה מושהית לשלום עולמי. במבט ראשון, דמויות הזאב והכבש שוכנות יחד, כשהן מכוסות, כמו רגע לפני השקתו של הפסל לציבור. אך בהתבוננות מעמיקה יותר, הבד מתגלה כחלק בלתי נפרד מהפסל, עוטף אותו מבלי שאפשר יהיה אי פעם להסירו. צורת הפסל מבטאת בעת ובעונה אחת את הציפייה לשלום עתידי ואת חוסר האפשרות להשיגו. החלום ניצב כאפשרות בלתי ניתנת למימוש. הדימוי המחופה כמו קפא בזמן, מרמז לעתיד אוטופי כשם שהוא שואל על עצם טיבו של העתיד ועל האפשרות המדומיינת של קץ ההיסטוריה וניצחון הרוח".
“מגדלור", הילה טוני נבוק
מיקום: תחנת רכבת סבידור מרכז
הילה טוני נבוק (50) היא אמנית הפועלת בין עיצוב לביקורת, ועבודתה מתחקה אחרי מודרניזם במוצרים פופולריים, בפעולות משחקיות של משיכה ודחייה כלפי הקפיטליזם, צריכה וגופניות. פסלה עשוי ברזל, פרספקס ותאורה.
״ה'מגדלור׳ שלי משתדל להאיר כבר כמה שבועות. הוא מוצב בעיר שגדלתי בה, לא רחוק מהתיכון שלמדתי בו. ממרחק הפסל נראה כמו בניין מגורים תל־אביבי דקיק, צבעוני וגבוה, שבו קפסולות מגורים עירוניות מתאחדות לכדי משחק צורני צבעוני והומוריסטי, עם סוככי מרקיזות שנערמו אחד על השני. במשך היום אור השמש נכלא בתוך המרקיזות, וכמו שקיעה וזריחה מגיח ונעלם. בלילה, כאשר המרקיזות הצבעוניות מוארות, הוא הופך למגדלור שאורו נראה למרחוק, מסמן את הדרך ומהווה נקודת מפגש״.
"שערי כוכב", נועה יפה
מיקום: פארק המדרון, יפו
נועה יפה (46) היא אמנית רב־תחומית שעוסקת בשיבושי ראייה, אשליות וחוסר האפשרות ללכוד את המהות החמקנית של המציאות. היא יוצרת הצבות ותבליטים וכן צילומים, שמקפיאים רגעים וקונסטרוקציות חידתיים. פסלה עשוי פלדת אל־חלד.
״׳שערי כוכב׳ הוא פסל שמדמה שבעה שערים, משולבים זה בתוך זה. דרכם אפשר לעבור ולצפות באופק הים מצד אחד, ובנמל יפו מהצד האחר. הוא נבנה במיוחד עבור פארק המדרון. החומריות בו מדמה מראָה ומשווה לפסל נראות חמקמקה, כאשר השתקפויות הסביבה כמעט ומעלימות אותו מהמבט החולף. הפסל עוסק ברעיון של שערים רוחניים ופיזיים: שערי כניסה למהגרים שהגיעו אל יפו בתקופות השונות בהיסטוריה של ארץ ישראל, שערי ניצחון, שערי לב ונפש ושערי תודעה. צורתו של הפסל מזמינה את הצופים לעבור דרכו וללכת בתוכו״.
"Backyard", אורי קצנשטיין
מיקום: מתחם בית המכס
אורי קצנשטיין, שנפטר ב־2018 בגיל 67, היה אמן רב־תחומי בלתי שגרתי, שעסק בפיסול, פרפורמנס, וידיאו וסאונד. פסלו עשוי אלומיניום צבוע.
לדברי האוצר אודי אדלמן, ״בפסל 'Backyard' נראים פניו וידו של אורי עצמו, בתנוחת האזנה לקולות הנשמעים במרחב, מקרוב ומרחוק. דמותו של קצנשטיין מוצבת בתנוחה חוקרת, קשובה ומתמשכת לסאון העיר ולאנשיה. הפסל נבחר לאור ייחודו של קצנשטיין כיוצר אורבני רב־גוני ותל־אביבי, וככזה המייצג תרבויות אלטרנטיביות המתקיימות בעיר״.
"ציירים על החוף", אפרת נתן
מיקום: פארק המדרון, יפו
אפרת נתן (77) היא אמנית רב־תחומית, מחלוצות אמנות הגוף, הפרפורמנס וההצבות המושגיות המינימליסטיות בישראל. פרקי ילדותה בקיבוץ כפר רופין משמשים חומר לפעולות מיצג שביצעה, שמתייחסות לאקטואליה, להוויה הקולקטיבית הצבאית הישראלית ולאמנות העבר והזמן העתיק. פסלה עשוי פלדת אל־חלד ואלומיניום צבוע.
״אני בכלל לא פסלת אבל כשפנו אליי ליצור פסל עירוני, זה יצא לקראת 50 השנה לפרפורמנס שלי, כשצעדתי עם המבנה דמוי T על הראש. לקחתי את המבנה הזה שהולך איתי עשרות שנים ושילשתי אותו בלבן מינימליסטי ומודרניסטי תל־אביבי, ונוצרו הדמויות של הציירים ליד הים. הם גם נראים כמו מצלמות, או מסכות גדולות. הפסל קשור לשורה מהשיר 'שלל שרב' של מאיר אריאל: 'שני ציירים על החוף / רואים לאור היום את הסוף', וגם לעניין שלי עם הפרספקטיבה. ובאמת הציירים המפוסלים מציעים את עצמם להפעלה: הם יוצרים פריים של תמונה כשמסתכלים מבעדם אל הים״.
"חצרצורה", שי עיד אלוני
מיקום: מרכז קהילתי רמת ישראל
שי עיד אלוני (50) הוא פסל ואמן מיצב ופרפורמנס, שחוקר את הקשר בין אדריכלות, אובייקטים וטקסים אנושיים. פסלו עשוי פלדה צבועה, בטון מצויר ופסקול מוקלט.
״המיצב הפיסולי שלי ממוקם מסביב למבנה המרכזי ברחבת המקלט. הוא נולד מזיכרון ילדות אישי: כשקיבלתי את הפנייה לחשוב על יצירה שתתאים למרכז הקהילתי, ראיתי את מבנה המקלט והרחבה ומיד התנגן לי בראש השיר ׳יש חור בדלי׳ של יוסי בנאי ויונה עטרי (מילים: דן אלמגור, הלחן עממי תימני): ׳יש חור בדלי, תביטי נא יונה / המים נוזלים, יש חור בדלי…׳. השיר אומנם מלא הומור וקצב, אבל הוא גם מעלה בעיה, שכל יוצר ופסל מתמודדים איתה. יש חור, וצריך למצוא את הדרך איך לסתום או לפתור אותו. לפעמים זה מצליח והפתרון זמין ליוצר, ולפעמים, כשהדרך לא פשוטה — שרים על זה. כך גם המיצב מתעורר לחיים: ביחד עם אמן הסאונד ניר ג׳ייקוב נוצר פסקול לפסל, המבוסס על מילות השיר, שמדגים לקהל אפשרויות שימוש שונות בחצוצרה, מעין מופע מוזיקלי השתתפותי לכל המשפחה״.
