היועמ"שית לבג"ץ: המשטרה והפרקליטות הם אמנם חלק מהממשלה, אבל אינם כלי בידיה

היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב-מיארה הגישה היום תגובה לבג"ץ שבה היא מבקשת לדחות על הסף עתירה של גורמי ימין להחמיר את האכיפה המשפטית ולהורות על קידום הגשת כתבי אישום נגד המוחים בהפגנות נגד התוכנית המשפטית, ובמיוחד "כנגד חוסמי צירים וכבישים וכנגד מובילי ומארגני חסימות הצירים".

חשוב לציין כי מאז ה-7 באוקטובר לא מתקיימות הפגנות נגד הרפורמה המשפטית. גורמי הייעוץ המשפטי פנו לעותרים, ח"כ יצחק וסרלאוף מעוצמה יהודית ו"ארץ ישראל שלנו" - מפלגה יהודית מאוחדת לשלמות התורה העם והארץ, ושאלו האם בדעתם למחוק את העתירה (תוך שמירה על זכויות) כדי להימנע בעת לחימה מדיון משפטי מיותר. העותרים התעקשו להמשיך ולכן משיבה היועצת.

לשיטתה יש לדחות את העתירה על הסף מכמה סיבות. ראשית, העתירה כוללנית מדי. היא לא מתמקדת בהחלטה קונקרטית אלא מבקשת התערבות חריגה בהגשת כתבי אישום, כאשר לבית המשפט אין את הכלים למתן הוראות כאלה. שנית, ולגופו של עניין, כותבים ב"כ היועצת עוה"ד שושו שמואלי ומיטל בוכמן-שינדל: "מערכת אכיפת החוק אינה מקבלת החלטות לפי סוג המחאה או זהות המוחים. מערכת אכיפת החוק מקבלת החלטות ביחס למקרים פרטניים, וזאת על סמך תשתית עובדתית קונקרטית, כל מקרה לגופו". בכך, דוחה היועצת את המשתמע מהעתירה כאילו גורמי האכיפה נוהגים בסובלנות יתרה למחאות המגיעות משמאל. אגב, וזה לא נכתב כמובן בעתירה, לאחר השתלטות בן גביר על המשטרה, נדמה שהעתירה מתייתרת ממילא.

נימוק שלישי הוא שמדיניות ההתערבות בהפגנות היא מסורתית ומבחניה נקבעו שנים לפני פרוץ קפלן, צירי איילון וההפיכה המשטרית. גם מסיבה זו אין לבג"ץ עילה להתערב, כי מדיניות ההתערבות לקוחה מפסקי הדין של בית המשפט העליון. התוצאה לפיכך היא כי "המשטרה הונחתה לאפשר מחאה לגיטימית בגבולות החוק, תוך שמירה על האיזון בין חופש המחאה לבין חופש התנועה", ואין הטייה לא למפגיני שמאל ולא למפגיני ימין.

הנימוק האחרון הוא החשוב מכולם ויש בו יותר מרמז למשטרה החדשה של בן גביר: "מערכת אכיפת החוק מהווה אמנם חלק מן הרשות המבצעת, אך היא בשום אופן אינה יכולה לשמש כלי בידי השלטון לדיכוי מחאות נגדו וחלילה לה שתיתפס על ידי הציבור ככזו שמושפעת מעמדת הממשלה בקבלת החלטות על העמדה לדין של מוחים נגד הממשלה". המסר ברור – המשטרה והפרקליטות הם אמנם חלק מהממשלה, אבל אינם כלי בידי הממשלה.

והנימוק האחרון הוא כמובן הנימוק המקובל - "בית משפט נכבד זה (בג"ץ -מ"ג) אינו נוהג להתערב בהחלטותיה של התביעה בדבר העמדה לדין פלילי, המצויות בליבת שיקול הדעת הרחב המוקנה לה, למעט מקרים חריגים ביותר". ושוב, גורמי הימין שבדרך כלל זועמים נגד התערבות בג"ץ בהחלטות הרשות המבצעת, דורשים, כשנוח להם, את ההתערבות הזו. והם זקוקים לה כל עוד הרפורמה המשפטית שלהם לא הכפיפה לגמרי למרות השלטון את התביעה הכללית ואת בתי המשפט.