חוקה זה טוב, אבל לעת הזו היא לא תחליף למחאה

1. בתגובתה להחלטה הממשלתית לבזוז תקציבי רווחה, בריאות וחינוך להקמת המשמר הלאומי, נזהרת היועצת המשפטית לממשלה ולא שוללת את הלגיטימציה של המהלך. בשלב הזה היא רק מבקשת להצביע על ליקויי התהליך. "היפוך בסדר הפעולות", כותבת עו"ד גלי בהרב־מיארה שמצביעה על היעדר "עבודת מטה שתגדיר את הצורך בגוף החדש, את ייעודו, את תפקידיו ומשימותיו, את שיוכו הארגוני...".

ובכן, "שיוכו הארגוני", זו הבעיה המרכזית. אם ישויך ויוכפף למשטרה ולמפכ״ל זה בסדר. למשטרה חסרים כוחות ויש לתגברה כדי שתוכל למלא את משימותיה. אבל, אם המשמר ישויך ויוכפף לאיתמר בן גביר - לא יקום ולא יהיה. אין בדמוקרטיה גופי אכיפה שהם בסמכות פוליטית. מחר תקום פרקליטות שתופעל בידי שר המשפטים ובתי משפט שיופעלו בידי שופטי הממשלה. על זה, אגב, כבר עובדים ב"רפורמות" של יריב לוין ושמחה רוטמן.

2. בנימין נתניהו הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שלא צריך להחליש את בית המשפט העליון אלא אפילו לחזקו. הסימנים המדאיגים לחוסר כשירותו דווקא מחייבים לחזק את מערכת המשפט, את הבלמים והאיזונים, כי הרשות המבצעת יורדת בהדרגה מדעתה. המונח "השמדת ערך" שהפך כה נפוץ בשיח הנזקים שנגרמים למדינה הוא מתאים ומדויק לגמרי כשמדובר במותג נתניהו. איזו השמדת ערך מרהיבה עוברת על האיש הזה.

אסור לסמוך יותר מדי על השופטים או היועצת המשפטית, כי הם, להבדיל מנתניהו, קשובים למגבלות כוחם, אף על פי שיריב לוין ושמחה רוטמן לא חושבים כך. אף שהשניים האלה מזהים במערכות המשפט את הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל, הסכנה האמיתית היום היא נתניהו. נתניהו, והתשלובת הקטלנית של תלותו וכבילתו לבנו יאיר, לבן גביר ולסמוטריץ', ללוין ורוטמן. תלותו וכבילתו למשפטו ולסכנת הכלא שמרחפת עליו. זו תשלובת חסרת מעצורים בהרסנותה שמתפרשת לכדי איום וסכנה מוחשיים לכל תחומי חיינו, שמעמידה בסכנה לא רק את הדמוקרטיה אלא את קיומה של המדינה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. הסימנים המדאיגים לחוסר כשירותו של נתניהו מחייבים לחזק את מערכת המשפט | צילום: יואב דודקביץ, גיל נחושתן

3. הסכנה הגדולה לדמוקרטיה הישראלית היא שילוב נוסף: זהות הקבוצות שמהוות את הרוב שתומך ומרכיב את הקואליציה וחלק גדול מהדמויות שמופקדות מטעמה של קואליציה זו על עמדות שלטוניות, פרלמנטריות ותקשורתיות. רבות נכתב על הסכנה הראשונה, אבל לא מיותר לחזור על הדברים. 32 מתוך 64 המנדטים של הקואליציה נמנים עם מפלגות אנטי־דמוקרטיות. מפלגות שתומכות בגלוי בחיסול צביונה הליברלי של המדינה. אלה מפלגות החרדים והציונות הדתית על שני פלגיה. אלה מפלגות שמקדמות מדינת הלכה במקרה הגרוע, ובמקרה הפחות גרוע חותרות לצמצום המרחב הדמוקרטי־ליברלי, לכרסום בזכויות אדם ובמיוחד השתיים ש"מאיימות" על ההגמוניה היהודית - שוויון וחופש ביטוי.

32 מתוך 64 המנדטים של הקואליציה נמנים עם מפלגות אנטי־דמוקרטיות שתומכות בגלוי בחיסול צביונה הליברלי של המדינה. אלה מפלגות החרדים והציונות הדתית על שני פלגיה

4. הסכנה האחרת היא הדמויות שמתמנות כאן לתפקידי מפתח - ממשלתיים, פרלמנטריים ותקשורתיים. ברובם הם חסרי ניסיון, אחריות ואין עצם ממלכתית אחת בגופם. מדובר בקיצונים שגדושים בקנאות, בטרלול ובמיוחד בהיעדר הבנה בסיסית לצרכים האמיתיים של המדינה והחברה. וכך הם פועלים בנחישות וללא לאות להרס הכלכלה, להרס היחסים עם ארה"ב, להרס הלכידות החברתית. ולמה? כי נדמה להם שזה מה שהעם רוצה. שהעם שלח אותם למטרה אחת בלבד: למנות את נשיא בית המשפט העליון ואת שופטיו. ולעזאזל הכל - לעזאזל המחירים הכבדים ולעזאזל שוועת חצי העם (וכנראה הרבה יותר).

5. במלחמתו בשר הביטחון יואב גלנט ובצבא, נתלה נתניהו בסרבנות, בגינויה הנוקב ובסכנותיה. השקר הראשון שכבר הוצף הוא בתיאור הסרבנות. לא מדובר כמובן בסרבני חוק אלא בסרבני התנדבות. חלק משדרת הלוחמים, ובמיוחד קצינים וטייסים, מתנדבים לשירות גם מעבר לימים ולמועדים שהם מחויבים בהם. ולכן לגיטימית עמדתם: כן להתנדב לשרת את הממלכה ולא את המלך. את הדמוקרטיה ולא את הדיקטטורה.

שקמה ברסלר, ממובילי המחאה. הניסיון של דוברי הממשלה להציג סימטריה בין ההפגנות משולל כל יסוד | צילום: ויקפדיה

את השקר השני הציפה טבלה שהועברה ברשתות: רשימת משתמטי השירות המלא והמשמעותי שמאכלסת את ממשלתו של נתניהו. גולדקנופף, דרעי, סמוטריץ', בן גביר, סטרוק, מלכיאלי, מאי גולן. לנתניהו אין בעיה לחלק להם משרות ותקציבים, אין לו בעיה לעודד ולממן את המשך השתמטותם, ובמקביל גם אין לו בעיה להתגולל על המשרתים והנושאים האמיתיים בנטל. וזה מוביל אותנו לסימטריה שבין ההפגנות.

6. נתניהו ולוין מנסים עתה ליצור סימטריה בין ההפגנות כדי לשאוב עזוז ולגיטימציה להמשך חקיקת ההפיכה המשטרית. אבל אין שום סימטריה, בוודאי לא כשמדובר על כמות. תשאלו את עצמכם, באיזו הפגנה תעדיפו לצעוד - של מתנגדי הרפורמה או בזו שלה פמיליה משתתפת בה? ובהקשר זה עוד שאלה לגיטימית לחלוטין: אילו אתה נהג מונית ערבי שנקלע בטעות להפגנה לא מזוהה. האם היית מעדיף שתהיה זו הפגנה של תומכי הרפורמה או מתנגדיה?

חוקה מעולם לא עמדה בדרכן של דיקטטורות ודורסי זכויות אדם. היא יכולה לחזק קצת את בריחיו הרופפים של המשטר, אבל אינה יכולה לחסום שוורים מהסוג שמסתער עלינו כעת

7. שקמה ברסלר, ממובילי המחאה ואחד הקולות הבולטים בה, מיקדה שלשום את המחאה במשולש הבא - הוועדה לבחירת שופטים־עצמאות המשפט־דמוקרטיה. פרופ׳ יניב רוזנאי נטל מעולם הכדורסל את הביטוי "עיניים על הכדור" וברסלר כדררה אותו לקהל: הכדור הוא הוועדה לבחירת שופטים. כל הסדר שמשליט את הפוליטיקאים על הבחירה, ואפילו של שופט אחד, הוא החלקה למדרון התלול, דגל אדום- לעצמאות המשפט ולדמוקרטיה. וזה מתנגש חזיתית עם ליבת ההפיכה המשטרית - לחסל כל מעורבות של שופטים בבחירה. במיוחד בבחירת שופטי העליון. בלשונם - העם באמצעות נציגיו צריך לבחור את השופטים. הם התחילו הכי גבוה - שהקואליציה תבחר ו"ריככו" למודל שבו הקואליציה תבחר רק שניים בכל קדנציה.

לקח למחאה כמה דקות כדי להבין שפוליטיקאים לא יכולים לבחור שופטים. גם אם יזרקו פירורי בחירה לאופוזיציה. ונדמה שגם גנץ ולפיד מתפכחים מהרעיון הזה. מודל ביניים אפשרי הוא שנבחרי הציבור יבחרו בהתאם להמלצות ועדה מקצועית שתורכב מנציגי אקדמיה ולשכת עורכי הדין. אבל בהינתן עשר הבחירות האחרונות של שופטים לעליון מותר לשקול בחיוב גם את המשך השיטה הנוכחית שהרכבה למי ששכח: 4 נציגי קואליציה, 3 שופטים, 2 נציגי לשכת עורכי הדין ואפס נציגי אופוזיציה. רוטמן מתגאה בעיגון סטטוטורי של נציג אופוזיציה אבל הוועדה שלו נשלטת לחלוטין בידי הקואליציה. הן בדרישת הקוורום והן בדרישת הרוב לבחירה. זה כרגע ב״השהיה״ לצורך שיחות. ובשיחות האלה כפי שאומרים רוזנאי וברסלר - אל תורידו את העין מהכדור.

8. אם יש הסכמה רחבה בציבור, הרי שהיא סביב הצורך ברפורמה במערכת המשפט. אבל מהו הצורך הזה? לא תמיד ברור ולא כולם מסכימים על מה שברור. הסכמה רחבה היא שיש לייעל את המערכת, לקצר הליכי חקירות, לטייב את עבודת הפרקליטות (פרשת זדורוב סיפקה חומר למחשבה) וכמובן התארכות משפטים. את לוין ורוטמן זה מעניין פחות כי הם ממוקדים רק בבית המשפט העליון שמסיג לשיטתם את גבולו של השלטון ומניח כבלים על המשילות. את רוטמן מטריפה במיוחד התערבות בג״ץ בעניינים תקציביים. הפרטת בתי הסוהר, מתווה הגז, מיגון שדרות, קיצוץ קצבאות, התערבות בסל התרופות, מימון הנגשה לנכים ועוד. לוין נטרף מהתערבות בענייני מדיניות. למשל, הבג״צים שביטלו את חוקי המאסר למהגרי עבודה. רוטמן מבטא את קהלת שמייבאת מארה״ב את הסלידה מתקצוב חברתי וצדק חלוקתי שמעביר עושר מעשירים לעניים. לוין מגיע בעיקר מהפגיעה בריבונות ובמשילות. לכן הם מתכנסים לכותרת של חיזוק הפרדת הרשויות. הפרדה, במובן הרחקת בג״ץ מביקורת השלטון.

האתוס של בג״ץ, כמו כל בית משפט חוקתי, הוא הגנה על זכויות אדם. הבעיה היא שפגיעה בזכויות כרוכה לא פעם במדיניות. כולאים ללא משפט מהגרי עבודה (פגיעה בזכויות אדם) כדי להקל את הוצאתם מישראל (מדיניות). מונעים מערביי ישראלי להביא לכאן כלות/חתנים מהשטחים (פגיעה בזכויות אדם) מחשש לפגיעה בביטחון (מדיניות). ההתלבטות הזו בין מדיניות שבג״ץ מזהיר עצמו שלא להתערב בה לבין שמירת זכויות אדם עליהן הוא אמור להגן - מולידה לא פעם החלטות שנויות במחלוקת. בהינתן היעדר כל מנגנון אחר להגבלת כוחו של השלטון, צריך ללמוד לחיות גם עם החלטות כאלה ואפילו עם אקטיביזם שיפוטי. כמו שהממשלה והמחוקק יכולים לטעות, גם בית המשפט יכול לטעות. והטעויות האלה לא הצטברו למסה שמצדיקה את ״הצורך לתקן״.

9. לאחרונה עלה לשיח רעיון הגישור הפלילי בין נתניהו לבין המדינה. גישור שיחליף את המשפט ויתקיים בידי שופט מכהן שלא ממש בקיא בראיות שנשמעו עד כה. לצורך זה נחוצה הסכמת הצדדים. בעיקר נתניהו והיועצת המשפטית לממשלה. הרעיון הזה יכול להחזיר בדלת האחורית את הסדר הטיעון שהיה קרוב להבשיל בתום תקופתו של היועץ לשעבר אביחי מנדלבליט. במסורת הקווים האדומים מותר לתמוך בהסדר. כמו שמותר להקים משמר לאומי אבל תחת הקו האדום שהוא לא יוכפף לשר, כמו שמותר לשנות את שיטת בחירת השופטים אבל תחת הקו האדום שהקואליציה לא תבחר. כך גם כאן צריך להסכים על הקו האדום - עזיבת נתניהו לצמיתות את המערכת הפוליטית. אפשר בלי הרשעה בשוחד, אפשר בלי כלא, אפשר אפילו לאשר לו גיוס תרומות, רק שישחרר את המדינה מהמחיר הנורא שהוא גובה ממנה על ש"העזה" להעמידו לדין.

אם יקודם רעיון הגישור הפלילי יש להסכים על הקו האדום: עזיבת נתניהו לצמיתות את המערכת הפוליטית. רק שישחרר את המדינה מהמחיר הנורא שהוא גובה ממנה על העמדתו לדין

10. לצד נטישת נתניהו יש התולים תקוות בנוסחת הקסם של חוקה שאמורה להושיע אותנו ממשברים מהסוג שאנו מצויים בו. שתי הסתייגויות. ראשית, מבחינת הרכבה של הכנסת, זו התקופה הגרועה ביותר לגיבוש הסכמות על חוקה, במיוחד על מגילת זכויות האדם שיעוגנו בה. שנית, חוקות מעולם לא עמדו בדרכן של דיקטטורות ודורסי זכויות אדם. מחוקת ויימר, לחוקתה המפוארת של ברה״מ ועד החוקה הסורית. חוקה יכולה לחזק קצת את בריחיו הרופפים של המשטר, אבל היא אינה יכולה לחסום שוורים מהסוג שמסתער עלינו כעת. חוקה זה טוב, אבל לעת הזו היא לא תחליף לקפלן.