"אני רוצה להיות נביאה בביתי"

"עם החיים והזמן החולף והניסיון שלי כאדם, כאמא, ככותבת, הבנתי שגם אנחנו, בני האדם, בעלי חיים בבית גידול מסוים, ובמקרה שלי הוא סביבה אורבנית, ויותר ויותר התחלתי להרגיש את העיוות — שמשהו חורק, שדברים התרחקו ממה שנועדו להיות", אומרת הסופרת תמר וייס גבאי.

"התחלתי לעסוק בשאלות האלה כשאירע האסון בנחל צפית. זה גרם לי לחשוב שמשהו בשיטת החיים שלנו עם כל הכוונות הטובות שלנו, פשוט לא מתאים — לא לנו ולא לסביבתנו. ברגע שאת מתחילה להיות מודעת לזה, מאליו נתפסים ברשת החומרים האלה, התמות האלה, אלמנטים שהעיבוד שלהם אצלי קורה דרך הסיפור".

אופן עיבוד החוויות של וייס גבאי התגלגל עכשיו לנובלה "החזאית" (הוצאת לוקוס) — אחד הספרים הכי מיוחדים שיצאו השנה. במרכזה משפחה: החזאית, אביה המורה לספרות, ואחייניתה המתבגרת. יש בה עיירה קטנה שבנויה על צוק, ויש שיטפונות, ולהקות כלבי טרף וצבאים כלואים. החזאית היא אישה מוערכת בעיירה, מבודדת, שתושבי הכפר נושאים אליה עיניים כאילו היא זו שקובעת את תנאי מזג האוויר — בעיניהם היא כמעט נביאה בעלת כוחות מאגיים. החזאית אוהבת את הטבע, מתבוננת בו, לא שופטת אותו, לא רבה איתו.

לעומתה אביה, המורה לספרות, הוא אקטיביסט ופעיל סביבה. הוא יוזם יוזמות עם נערים ונערות, בונה צינור גדול שמי השיטפונות יעברו דרכו, משחרר צבייה כלואה וגם מפעיל כוח על הסביבה — מתוך כוונות טובות כנראה, אבל כוח הוא תמיד גם מזיק. ואילו נכדתו, אחייניתה של החזאית, היא צעירה שנפלטת מהזרם, לא מוצאת את דרכה, ונשלחת להתחנך אצל סבה.

האווירה בנובלה אפוקליפטית, והקריאה שלה בתקופה שבה נשברים שיאי טמפרטורות באירופה הופכת את תכניה לרלבנטיים מתמיד.

מאיפה קיבלת השראה לגיבורת הספר?

"אני מסתכלת בבוקר על התחזית ורואה את החזאי המקומי — יש לנו כאן בירושלים חזאי מקומי דומיננטי שמו בועז באתר 'ירושמיים', ותמיד יש אצלנו עניין בחורף סביב השלג — כולם מטפחים ציפיות ומבקשים ממנו שיעשה משהו, כאילו יש לו השפעה.

"כשהתחלתי לחשוב על היחסים שלנו עם הטבע, התחלתי פתאום לראות דברים סביבי שהפכו אותי מפסיבית לאקטיבית. גידלנו אז ארנבות אצלנו בבית עם הילדים, ופתאום שאלתי את עצמי מה עושות ארנבות אצלי בסלון. או שטיילתי בעמק הצבאים בירושלים, וראיתי צבייה ששוחררה משבי אבל לא הצליחה להשתלב בעדר".

אז וייס גבאי החלה להתנדב בשחרור צבאים שנכלאו בשטחים סגורים, וזה שינה את התודעה שלה, אבל הפך גם את החשיבה שלה למורכבת יותר. כפי שעולה מ"החזאית", הפעילות למען הסביבה יכולה גם להסתבך, להפוך לכוחנית: "בפעילות ההתנדבותית שלי אני רואה גם איך כוונות טובות יכולות להסתבך. מנסים לפתור דברים אבל הבעיה טמונה כבר בבסיס. בעמק הצבאים יש עדר צבאים שנכלא בין כביש בגין להולילנד והשכונות שליד, העדר משגשג ולא יכול להכיל את מספר הצבאים, והרעיון בפעילות הוא לתפוס פרט ולשחרר אותו בגולן במקומות שונים. זו עבודה חשובה ואין לי שום ביקורת על האנשים מאחוריה, אבל אקט הלכידה של הצבי הוא לא פשוט — יורים עליו זריקת הרדמה, הוא בורח ועלול לפצוע את עצמו ונכנס לסטרס מטורף שיכול להרוג אותו — מה שקורה לא אחת. וזו כנראה השיטה הטובה ביותר להציל אותם.

"נכון שאנחנו בני האדם לכדנו את הצבאים לטובתם, אבל כשליטי המרחב אנחנו לא נזיז את הכביש שסללנו ולא נזיז את הבית שבנינו במילימטר לטובת הצבאים — כי האדם הוא האדון שמשחק אותה אלוהים, והוא זה שיחליט איזה פרט להעביר מפה לשם. זה נעשה בכוונות טובות אבל מראש זו ההנחה".

וייס גבאי (47) גדלה ברמת גן במשפחה דתית. היא למדה מקרא והיסטוריה באוניברסיטה העברית ותסריטאות בסם שפיגל. כיום היא נשואה, אם לשלושה וגרה בירושלים. לפני "החזאית" פרסמה שני ספרי פרוזה: "שטח מת" ו"צפלין", ושני ספרי ילדים: "טלי מתחת לשולחן", שזיכה אותה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים, ו"סתם שדה ריק". כמו כן היא כתבה תסריטים לתוכניות ילדים, פרסמה עיבודים ספרותיים למיתולוגיות שומריות ואכדיות עתיקות והיא עורכת בכתב העת המקוון "המוסך". והיא גם פעילה חברתית — היא יזמה וערכה אתר אינטרנט ספרותי דו־לשוני עברי־ערבי, הקימה ספריות רחוב בירושלים, וגם את פורום הסופרות והמשוררות בישראל.

"החזאית" מספר על יחסי אדם וטבע, ומהדהד את האגדה על הדייג ודג הזהב וכמובן את "הזקן והים" של המינגוויי. ברגע מסוים החזאית מבינה שהאדם והטבע אינם נפרדים — ישנו רק דבר אחד, הטבע, שאנחנו מהגרים אליו לרגע, ואז הוא אוסף אותנו לתוכו. "בסופו של דבר אנחנו בעלי חיים, גם אם מתוחכמים, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך שלנו", מסבירה וייס גבאי. "כסופרת אני לא מנסה להביא פתרונות, רק להציף את מה שאני רואה. אני רוצה להיות נביאה של פרטים בבית הגידול המסוים שלי, לקרוא את המציאות ולומר משהו על איך אנחנו חיים ומה קורה לקשר שלנו עם בית הגידול הזה".

אז הסיפור הוא על ישראל?

"הסיפור הוא לא ישראלי במובהק, ויכול להתרחש בכל מקום. בישראל יש כוונות טובות ויש היבריס ביחס לסביבה. מתוך גישה שביסודה היא הישרדותית, הרבה אנשים מנסים לחיות על שטח גידול קטן וההנחה שצריך לנצל אותו כמה שיותר. יש תחושה של ניצול, שאתה צריך לנצל נכון ולאהוב את בית הגידול ולהפיק ממנו את הלקח הציוני, לטפח זיקה. אנחנו לא נמצאים איתו בשהות נינוחה ונדיבה כמו בניו זילנד, נניח. ולא מובן מאליו שאנחנו שייכים לכאן כי רובנו לא נולדנו כאן ויש עם אחר שכן נולד כאן, אז כל הזמן יש שאלה של שייכות".

משהו השתנה ביחסי אדם־טבע מאז שהמינגוויי כתב עליהם?

"המינגוויי ייצג דור שראה בטבע דבר נשגב, מלא הוד ופאתוס, אבל גם את האדם שעומד מולו כנשגב ומלא הוד, איתן מול איתני הטבע. זו גישה גברית מאוד וכוחנית שקשורה בשליטה. יש בה קסם והיא גם שירתה את הציונות, אנשים שהיו במצוקה והיו צריכים את האתוס הזה. אני יכולה להבין את זה.

"אבל אני מנסה מהמקום שלנו עכשיו כמי שמודעים לשבירות של האדם ולשבירות של איתני הטבע, להציג נשגבות מורכבת יותר, מתחשבת, צנועה, קשובה יותר. פחות משהו שקורה לפעולה על הטבע, לבעלות על הטבע, אולי אפילו אנטי פעולה. היום יש מגמה בעולם שמחזקת פירוא (Wilding), לשחרר את הטבע למה שהיה אמור להיות, לפרא מחדש אזורים. ועל האפשרויות האלה אני רוצה לדבר".

שלוש הדמויות בנובלה מייצגות פנים אחרות ביחס לטבע. אבל התחושה שעולה ממנה היא שהלך עלינו.

"ניסיתי להציג טריפטיך, ובכל אחד מהגיבורים יש טוב ורע, כי כל הגישות מורכבות ומסובכות, ואין פתרון אחד — אנחנו בעיקר צריכים למצוא מה הפתרון שמתאים לכל מצב מסוים".