פארסה יקרה במיוחד: הטעות בהקמת כביש 16

בשבוע שעבר נפתח כביש 16, כביש גישה חדש לירושלים שאורכו 6 ק"מ ושמשלם המסים הוציא על הקמתו 3 מיליארד שקל. מי שקידם את הקמת הכביש היה שר התחבורה לשעבר ישראל כץ, שהגדיר אותו כ"פרויקט בעל חשיבות לאומית שישפר את הנגישות לירושלים ויפחית את עומסי התנועה". בינתיים, הפרויקט מסתמן כפארסה יקרה במיוחד: כבר ביומו הראשון נצפו פקקים במנהרה החדשה והיקרה. הסיבה היא שהכביש החדש מתנקז לצומת מרומזר שלא מאפשר הזרמה רציפה של תנועה. כמו כן, במקביל לנוסעים שמדווחים כי הכביש שיפר את הגישה לירושלים, יש כאלה הטוענים כי הכביש דווקא הגביר את העומס באזורים שהיו עד כה נקיים יחסית מפקקים כמו כביש הרצוג ועמק המצלבה.

כאשר ביקרו את כץ על כך שסלילת כבישים מקדמת מדיניות שמעדיפה את הרכב הפרטי שתוביל להחמרה בפקקים, הוא ביטל בבוז את "התיאוריה המצחיקה על כבישים שמביאים פקקים". אבל זו לא “תיאוריה מצחיקה” אלא מציאות כואבת שכולנו מרגישים אותה בכל יום בכבישים.

מאז כץ במשרד התחבורה התחלפו שלושה שרים, והמדיניות המוצהרת השתנתה. השרה הנוכחית מרב מיכאלי אמרה בגזירת הסרט כי הכביש "ימלא את ייעודו רק כאשר ייסעו בו יותר אוטובוסים ורק כאשר יותר אנשים יבחרו לנסוע בו בתחבורה ציבורית במקום בכלי הרכב הפרטי". זו התקדמות מבורכת, אבל לא מספיקה.

כביש 16 הוא דוגמה למקרה שבו הכתובת היתה על הקיר, אבל המדינה התעלמה ממנה. הלקח הוא שיש להקשיב לאנשי המקצוע שמתריעים מפתרונות לא נכונים ופוליטיים לבעיות מורכבות ולבחון מחדש פרויקטים במיליארדים כמו הרכבת הקלה חיפה־נצרת וכבישי רוחב מתוכננים שתרומתם שנויה במחלוקת. במקביל, המדינה חייבת להפסיק לטמון את הראש בחול ולקדם מענה לבעיות דחופות כמו משבר התעופה ומשבר החשמל הקרבים – לפני שיהיה מאוחר מדי.