שימור תעשיית האופנה הישראלית הוא צורך לאומי

ביום העצמאות הזה, נסו רגע לדמיין עם ומדינה ללא מורשת ותרבות מקומית, וללא יצירה והתפתחות אופנתית. אופנה מקומית כתרבות הינה חלק בלתי נפרד מעם, מדינה ותעשייה ומהווה ביטוי עצמי ותרבותי, כתזכורת למי שאנחנו ולמה שנרצה להיות. מדובר בחלון ראווה ייצוגי לגיבוש הזהות המקומית במסגרת תהליך התפתחות מתמדת.

תרבות האופנה המקומית שלנו התפתחה עוד לפני קום המדינה, עם חברות כדוגמת "אתא", דרך "משכית" בימינו הראשונים, ועד להווה ולעתיד. חלון הראווה שלנו התמלא בסטוקים נטולי תוכן מקורי שמיובאים בזול מעבר לים, כתחליף לסצנה תוססת של מעצבים בעלי חזון שיוצרים המשכיות לדורות הבאים של גאווה ותגליות - ולא רק להוויה הישראלית, גם לעולם כולו.

שקיות קניות. קולקציות מעצבים מקוריות מעוררות השראה ושיח שרשתות ענק לא יפיקו | צילום: בלומברג

תעשיית האופנה והטקסטיל הישראלית בהישרדות כבר למעלה מעשור ומתקיימת בצל עברה. היא הוזנחה ולא טופלה בזמן על ידי המדינה והמפעלים שהתקשו להתאים עצמם. גזרנים, תופרות ויבואנים יוצאים לפנסיה ללא תחלופת כוח עבודה צעיר. מפעלים וספקי שירות נסגרים בהמוניהם, כשאינם מותאמים לייצור המוני ולתחרות מול מחירי הייצור הסינים, הטורקים, המצרים וכו'. מלבד הרשתות, נפגעים גם היצרנים הקטנים ומעצבי הבוטיק.

לכך יש שני גורמים עיקריים. הראשון, תעשייני הביגוד הדומיננטיים העבירו קווי ייצור למדינות עולם שלישי (בעיקר). השכר שם נמוך פי 15 ויותר ביחס לשכר המינימום בישראל. כך למותגים גדולים המייצרים אלפי יחידות לדגם אין אינטרס לייצר בארץ ולקצץ ברווחיהם, מול העסקת פועלים בשכר עבדות. הסיבה השנייה היא הפחתת מסי הייבוא של טקסטיל והלבשה זרים. כאשר יותר משתלם לייבא, אפשרות הייצור המקומי פחות רלוונטית. הדבר הוביל לתגובת שרשרת, כשנסגרו בישראל מתפרות רבות.

התעשייה הבוטיקית שמחוץ לרשתות ולמפלצות האונליין ניחנת בייחודיות וערך שונה בתכלית ממתפרות הענק העולמיות. המקומי בניגוד להמוני, מעניק חוויה וזהות המייצרות סיפור ישראלי של כולנו. התעשייה מעניקה קרקע פורייה ליצירה שמעצמה סינית אינה מסוגלת לתרגם לכזו איכות, אלא רק לכמות. קולקציות מעצבים מקוריות מעוררות השראה ושיח שרשתות ענק לא יפיקו.

כמו כן, תעשייה מקומית מעניקה שכר ותנאים הוגנים לאלפי תופרים/ות, תדמיתנים/ות וגזרנים - דור בעלי מקצוע שהולך ונכחד. קהלים רבים מבינים שמותג המיוצר בישראל מעניק חווית רכישה אינטימית ומוצר בעל איכות ואמירה, בזכות דגמי פרימיום ופריטי לבוש שייצרו עובדים שקיבלו שכר הוגן.

בתי אופנת בוטיק קטנים ומעצבים עצמאיים, מייצרים במהדורה מוגבלת לדגם. גם בתחזיות גדילתם, המלאי יישאר מוגבל יחסית. קיים מחסור למתפרות המאפשרות ייצור כזה, שמתחת ל-80 יחידות לדגם. עסקים אלו אינם מגיעים לרמת דיוק מול מתפרות הענק הבינלאומיות ומתקשים לעמוד בתנאים ובכמות המינימום הנדרשת אצלן, כשהדבר מעיב על הקמתם וצמיחתם. קו ייצור בשלט רחוק, למרות מחירו זול, מהווה סיכון למשאביהם המוגבלים גם באיכות העבודה, פיקוח, מעקב ועוד, בניגוד לרשתות הגדולות.

הפיתרונות שאף יובילו לירידת המחירים טמונים ראשית בשינוי התכנית העסקית של המתפרות ובמתן שירותים המותאמים ליצרנים קטנים - למשל, ליווי המעצב הצעיר והכנסת שירותי תדמיתנות, גזירה ותפירה במקום אחד, ואפשרות ייצור כמויות קטנות, לבניית תכנית רווחית ומערך שירותים המותאם לצרכים שהשתנו ולשוק הקיים. לאלו שרק טועמים תהליך ייצור, מדובר בעסקת חבילה נוחה, משתלמת ומלמדת.

המדינה חייבת לסייע בכך, וגם בסבסוד לימודי תפירה ותדמיתנות ובבונוסים ותמריצים לייצור כחול-לבן. אלו יסייעו במשיכת כוח עבודה צעיר וייצור תחלופה והמשכיות לתעשייה המתפוגגת. כמו כן, יש להעלות חזרה את שיעורי מכסי הייבוא של פריטי לבוש לעידוד ייצור מקומי, כצעד המקובל במדינות רבות החפצות להגן על כך. הניסיון הכושל עם הורדת המכסים לתוצרי חקלאות מלמד שלמרות הפתיחה לייבוא, לא חלה במקביל ירידה במחיר לצרכן.

תעשיית הטקסטיל קריטית להתפתחות ולשגשוג האופנה הישראלית, ובלעדיה מעצבים רבים יתקשו להתחיל את דרכם. עידוד הייצור המקומי יניב תרומה חיונית לתוצר הלאומי ולתוצר לנפש. ישנו צורך חשוב בשימורו כצרכנים וכעובדים, עבור מוצרים איכותיים ואלפי מקומות תעסוקה חדשים, מהם כולנו נרוויח.

מיטל נאמן היא מעצבת אופנה ובעלת המותג 'מיטל נאמן'