הניסיון של חקלאי רמת השרון להפוך לכרישי נדל״ן נהדף בבית המשפט

בית המשפט המחוזי דחה את טענתם של כ־40 חקלאים מרמת השרון לבעלות על קרקעות בסמוך למתחם הסינמה סיטי בגלילות. בפסק דין שניתן בשבוע עבר נקבע כי הסכם משנת 1954 בין קק"ל לבין חקלאי רמת השרון לא נותן להם זכות על הקרקע.

התובעים הם למעשה יורשיהם של מי שהחלו לעבד בשעתו את הקרקעות, ורובם לא עוסקים יותר בחקלאות ולא ידעו מה מצב הקרקעות לאורך השנים. מדובר בקרקע בת כ־500 דונם ממערב לרמת השרון, בחלק שבין כביש 2 לנתיבי איילון, ונמצאת כיום בתנופת פיתוח. חלק ממנה שווק על ידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), ובחלק מהמתחם כבר מתבצעות עבודות בנייה ותשתית.

השופט ארז יקואל דחה את עמדת החקלאים וכתב בנוגע להסכם 1954 כי עיון בו "מעלה כי דובר אך על חכירה לתקופה בת 49 שנה, עם חכירה 'לתקופה נוספת'". עוד הוא כתב: "עיינתי בהסכם 1954 ולא צלחתי בירידה לעומק דעתם של התובעים במבוקשם לקרוא לתוכו הוראות מרחיקות לכת, שאינן מעוגנות בלשונו ולו בדוחק".

התובעים נסמכו בעיקר על ההסכם מ־1954, שנחתם בין מועצת רמת השרון (כיום עיריית רמת השרון) לבין קק"ל וועד חקלאי רמת השרון, שבמסגרתו 500 דונם הוחכרו קולקטיבית לתקופה של 49 שנים עם זכות חכירה לתקופה נוספת של 49 שנה.

עם זאת, באחד הסעיפים התבקשו החקלאים להעביר סכומי כסף עבור "השתתפות בהוצאות רכישת הקרקע בסכום של 60 לירות לכל דונם", ותביעתם התבססה בין היתר על ניסוח זה ועל הכספים שלפרשנותם הועברו לטובת רכישת הקרקע. מנגד, רשות מקרקעי ישראל (לשעבר המינהל) טענה כי הכספים ששילמו עבור הקרקעות הוחזרו על ידיו למועצה המקומית.

החקלאים העבירו במשך השנים סכומי כסף ועלו על הקרקע ב־1959. לאחר מכן המדינה הרחיבה להם את השטח ל־750 דונם, כן איפשרה להם לעבד שטח נוסף של עוד 400 דונם לתקופה של שלוש שנים. אך המשך ההתכתבויות לאורך השנים הצביע על כך שההסכם לא יושם, כי החקלאים לא העבירו לקק"ל רשימה של חקלאים שזכאים לעבד את הקרקע. מעבר לזה, הם לא החזירו את הקרקע של 400 הדונמים כעבור שלוש שנים.

מינהל מקרקעי ישראל דרש את הקרקע של 400 הדונמים בחזרה, עד שב־1970 הודיע כי הוא מבטל את ההסכם. בתחילת שנות השמונים נחתמו עם חלק מהחקלאים חוזי חכירה אישיים לתקופה של 21 שנה.

ב־2014, בעקבות אישור תוכניות המתאר לקרקע, פנתה רשות מקרקעי ישראל אל החקלאים בדרישה לפינוי. ב־2015 הוגשה תביעת הבעלות. כאמור, רוב התובעים הם יורשי החקלאים, בודדים הם מהחקלאים המקוריים, ואחרים רכשו את הקרקעות בהמשך כאפיק השקעה.

לפי טענתם העיקרית של התובעים, בהסכם 1954 הוחלט להקנות להם את הקרקע לצמיתות, בין שבבעלות ובין שבחכירה ארוכת טווח, וזאת אף שהדבר לא צוין במפורש בהסכם. עוד נטען כי החקלאים שלהם מגיעות הזכויות הם אלה שנכללו ברשימה מ־1971, וזכאותם היא לשטח של 374 דונם. החקלאים גם צירפו חוות דעת מומחה מטעמם אשר העיד כי התשלום בגובה 60 לירות לדונם היה גבוה ממחירה של קרקע חקלאית באותה העת (1954), שעמד על 60-45 לירות.

מנגד, אחת הטענות הראשונות והעיקריות של המדינה היא כי התביעה סותרת את העיקרון המרכזי שלאורו נוסדה קק"ל, והוא שלא מוכרים את קרקעות המדינה. לגבי סכומי הכסף ששילמו החקלאים, טענה המדינה כי שווי דונם קרקע חקלאית באותה עת היה גבוה בהרבה ועמד על 400-300 לירות, כך שהסכומים שהעבירו אינם מעידים על רכישה, וממילא היא העבירה את הכספים בחזרה למועצה המקומית כדי שתשיב אותם לחקלאים.

את עיריית רמת השרון ייצג עו"ד איתן רוטשילד, שותף במשרד גרוס ושות', את רשות מקרקעי ישראל וקק"ל ייצגה עו"ד דורית דרורי יפרח.