בלי טריקים: כך משפיע הדיווח החשבונאי על מהלכים עסקיים

חהציפייה הטבעית של משקיעים מהנהלות החברות היא שההחלטות הכלכליות שיתקבלו על ידיהן יביאו לניצול יעיל של משאבי החברה. ציפייה זו אינה עומדת בסתירה לכך שערב ביצוע עסקה כלכלית, הנהלת החברה בוחנת גם את ההשלכות החשבונאיות שלה. זאת, כל עוד סדר הדברים הוא שהאירוע הכלכלי הוא שמכתיב את הדיווח החשבונאי ולא להפך.

ואולם, לעתים הדיווח החשבונאי הוא המנוע לביצוע או אי־ביצוע העסקה הכלכלית, ולעתים אף מעצב מחדש את מאפייני העסקה הכלכלית עצמה. נקדים ונאמר כי אין מדובר ביישום מניפולטיבי או שגוי של תקנים חשבונאיים אלא במהלכים עסקיים וחשבונאיים לגיטימיים.

במילים אחרות, ניתן היה לצפות לכך שהשפה החשבונאית (שנועדה להסדיר את האופן שבו יאוגד ויוצג המידע הכלכלי הרלבנטי) תהיה "ניטרלית" (לא תשפיע על מהות העסקה הכלכלית עצמה, או על מאפייניה). ואולם בפועל, במקרים רבים החשבונאות היא זו שיוצרת ומשפיעה על המציאות הכלכלית. ויודגש, אין מדובר בעיצוב משפטי חדש לעסקה אלא בשינוי כלכלי מהותי.

ניתן לאפיין שני היבטים שונים שבהם משפיע הדיווח החשבונאי על ביצוע עסקאות: הראשון הוא השפעה על עצם ביצוע העסקה או התמורה שתשולם בה; והשני הוא השפעה על האופן שבו יוגדרו מאפייני העסקה. במקרים רבים אנו עדים לשילוב של שני היבטים אלה, אך הם שונים במהותם ובסיבות להתהוותם.

בהיבט הראשון ניתן למנות החלטות כלכליות שמתקבלות (או נדחות) בשל היתרון (או החיסרון) הדיווחי שלהם. החלטות אלה נובעות במהותן מפערים מובנים בדיווח החשבונאי. כך, לדוגמה, החלטה על מימוש נכס כדי לשפר את המדדים הפיננסיים, או להשיג שליטה על חברה מוחזקת כדי להציף עליית ערך של נכס בדו"ח רווח והפסד - פעולות לגיטימיות אלה יניבו לחברה יתרונות דיווחיים בעיתוי הנוח לה.

לעומת זאת, התופעה המאתגרת יותר נוגעת להיבט השני, כלומר למצבים שבהם הדיווח החשבונאי שנקבע לעסקאות כלכליות משפיע ו"מעצב מחדש" את מאפייני העסקאות הכלכליות שבהן החברות מתקשרות. אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר בעבר לתופעה זו היתה בתחום צירופי עסקים (מיזוגים ורכישות של חברות). מן המפורסמות הוא שהשווי הכלכלי של כל השקעה נובע מתזרימי המזומנים המהוונים שהיא צפויה להניב למשקיע. הדיווח החשבונאי על ההשקעה, כשלעצמו, לא אמור להשפיע על החלטת ההשקעה, כל עוד אין בו כדי להשפיע על תזרימי המזומנים הצפויים ממנה.

ואולם, עד לשנת 2000 כללי החשבונאות המקובלים שחלו על צירופי עסקים חייבו את החברה הרוכשת להפחית את המוניטין שנוצר ברכישה. התוצאה היתה רישום הוצאה בדו"ח רווח והפסד של החברה הרוכשת לאורך תקופת הפחתת המוניטין (40-10 שנה). לכאורה, מדובר היה בהוצאה שאינה תזרימית, אלא רישומית בלבד, ולכן לא היה בה כדי להשפיע על כדאיות ההשקעה. ובכל זאת, חובת הפחתת המוניטין הניעה חברות רבות להעדיף דרך מאולצת של מיזוג שבה ניתן היה להימנע מהפחתת המוניטין על פני ביצוע עסקאות רכישה פשוטות.

לא זו אף זו, עבודת מחקר של פרופ' הדס גלנדר הצביעה על כך שלאחר שינוי התקינה וביטול חובת הפחתת המוניטין חלה עלייה במחירים שהחברות הרוכשות היו מוכנות לשלם, משום שאלה היו מוכנות לגלם למחיר הרכישה חלק ממרכיב ההוצאה הלא־תזרימית של הפחתת המוניטין שנחסכה בשל שינוי התקינה החשבונאית. במילים אחרות, אנו עדים לכך ששיקולים חשבונאיים הביאו להחלטות השקעה לא אופטימליות.

דוגמה מעידן ה־IFRS נוגעת לטיפול החשבונאי בכתבי אופציה (Warrants) שהונפקו על ידי חברות ציבוריות. עד למועד אימוץ התקינה הבינלאומית בישראל, מרבית, אם לא כל כתבי האופציה שהונפקו, כללו תוספת מימוש שהיתה צמודה למדד המחירים לצרכן (או למדד אחר). על פי כללי ה־IFRS, עצם ההצמדה למדד גורר סיווג חשבונאי של כתבי האופציה כהתחייבות שתימדד על פי השווי ההוגן (כשהשינויים בשווי נזקפים לרווח והפסד). המשמעות: ככל שהחברה מציגה תוצאות טובות יותר ומחיר המניה עולה, מטפס גם השווי ההוגן של כתבי האופציה, ההתחייבות גדלה, ויש צורך ברישום הוצאה גדולה יותר בדו"ח רווח והפסד. אמנם אין זו הוצאה תזרימית, אבל ההעדפה של החברות להימנע מרישום הוצאה זו מובנת.

כך, בעקבות אימוץ ה־IFRS, "נעלמה ההצמדה" (כיום כל כתבי האופציה שנסחרים בבורסת ת"א אינם צמודים), דבר המאפשר לחברות לסווג את כתבי האופציה לסעיפי ההון, ולהימנע מרישום ההוצאה. הנה כי כן, כתבי האופציה צמודי המדד נעלמו משוק ההון - לא בשל יתרון כלכלי (נהפוך הוא, החברות הפסידו את אלמנט ההצמדה שהיה אמור להביא לגידול בתמורה שתתקבל ממימוש האופציות, דבר שמקבל משנה תוקף בתקופה שבה האינפלציה עולה) אלא בשל "יתרון" דיווחי, או יותר נכון מניעת חיסרון דיווחי. המשותף לשתי הדוגמאות הוא שמאפייני העסקאות הכלכליות התאימו את עצמם לדיווח החשבונאי בתנועה מעגלית.

דוגמה עכשווית, שהשלכותיה נבחנות כיום, נוגעת לטיפול החשבונאי שנקבע בתקינה הבינלאומית החדשה לעסקות חכירה תפעולית. לפי התקינה החדשה, על החוכר כבר במועד תחילת החכירה להכיר בהתחייבות בגין כל תשלומי חכירה עתידיים (בערך הנוכחי) ומנגד להכיר בנכס "זכות שימוש". כך, למשל, חברה ששוכרת מבנה ל־5 שנים פלוס אופציה לתקופה זהה, עשויה למצוא את עצמה רושמת התחייבות בגובה כל סכום ההתקשרות לכל התקופה בת 10 השנים כבר בתחילת החכירה. הניפוח המאזני שנגרם בשל רישום נכס "זכות שימוש" בצד הנכסים מחד, והתחייבות בגין חכירה בצד ההתחייבויות מאידך, מובילים להצגת רמת מינוף חשבונאית גבוהה יותר משמעותית, ולכן לא נוחה למרבית החברות.

ואולם, בתקינה נקבע כי אם דמי החכירה יהיו משתנים (למשל, דמי שכירות הנקבעים כאחוז מהמחזור), הרי אין ליצור מראש התחייבות בגין דמי החכירה המשתנים. אנו עדים לכך שחברות רבות רואות בהסדר דמי חכירה משתנים כ"סעיף מילוט" מרישום ההתחייבות הגורר הרעה ביחס המינוף החשבונאי, ומעדיפות להתקשר בעסקאות עם דמי חכירה משתנים. במילים אחרות, גם במקרה זה נראה שהחשיפה החשבונאית משפיעה על מאפייני העסקה. נציין בהזדמנות זו כי טוב עשה המוסד הישראלי לתקינה בחשבונאות בהובלתו של רו"ח דב ספיר בכך שנמנע מלאמץ את הוראות התקינה הבינלאומית בנוגע לכתבי האופציה צמודי המדד ובנושא החכירות.

וכאן עולה השאלה: האם המשתמשים בדו"חות הכספיים אינם ערים לתופעות אלה ולא יודעים לזהות את המציאות הכלכלית הנכונה בהתעלם מרעשים חשבונאיים? התשובה לכך מורכבת. אכן, בשוק הון יעיל, האנליסטים והמשקיעים המוסדיים יודעים לזהות ולנטרל את הרעשים החשבונאיים, אולם אין בכך כדי לפגוע ברגישות של הנהלות החברות לחשיפה החשבונאית של העסקאות שהן מבצעות.

אחת הסיבות לכך היא קיומם של הסכמים משפטיים המבוססים על פרמטרים חשבונאיים מתוך הדו"חות הכספיים, ובהם התניות פיננסיות שמציבים הבנקים המלווים והנאמנים לאיגרות החוב שמנפיקה החברה, התקשרות בעסקאות שבהן יש רכיב של תמורה המותנית בפרמטרים חשבונאיים, וכן חוזי העסקה של מנהלים שבהם נכלל רכיב של בונוסים התלוי בעמידה ביעדי רווח חשבונאי. כמו כן, היכולת לחלק דיבידנדים תלויה גם במבחן הרווח, קרי ביתרת העודפים הרשומה בדו"חות הכספיים.

חיים אסיאג הוא פרופ' חבר במסלול האקדמי המכללה למינהל ורו"ח באסיאג יועצים. יורם עדן הוא פרופ' מן המניין וראש בית הספר הבינתחומי לחברה וקהילה במכללה האקדמית הדסה ירושלים