אושרת אסייג־לופז. "כללתי ברומן פרטים היסטוריים שאי אפשר למצוא במחקרים, כי הם תורגמו לראשונה לעברית" | צילום: YANA DUDLER HAMAL PHOTOGRAPHY
"טרומפלדור הוא כל מה שלא לימדו אותנו בבית הספר"
הוא היה רופא שזנח את מקצועו, לוחם לשוויון נשים שהפר הבטחת נישואים ונכה ש"ביד אחת עושה יותר ממה שאחרים עושים עם שתיים". אושרת אסייג־לופז צללה ליומניו של גיבור תל חי וחיברה מהם רומן שמועמד עכשיו לפרס ספיר ומצייר דמות שונה לחלוטין מזו שבמיתוס הציוני. אבל בנוגע למשפט המפורסם, "אני בטוחה שהוא אמר אותו, במיוחד אחרי מה שראינו ב־7 באוקטובר"
יש מיתוסים שגם בשעת מלחמה, כשהגבורה עזה, עדיין זוהרים בחשיכה ולא צוללים לתהום הנשייה. יוסף טרומפלדור, למשל. אותו לוחם מיתולוגי בעל היד האחת וה"טוב למות בעד ארצנו". לאחרונה הפיח חיים חדשים בדמותו של טרומפלדור ספר ביכורים שמועמד כעת לפרס ספיר לספרות: "על משכבי בלילות" מאת אושרת אסייג־לופז (הוצאת כנרת זמורה). זה רומן היסטורי יפה וסוחף שמוקדש לדמותו הייחודית של האיש והאגדה, שמת בדמי ימיו בגיל 39.
"על משכבי בלילות" נסמך על ארכיונים, יומנים, מכתבים, ואפילו על סיפורים קצרים שכתב טרומפלדור, שאליהם הגיעה אסייג־לופז בעבודת מחקר מדוקדקת. הרומן מתאר איש צעיר ויפה, את הבית מרובה האחים שבו גדל, את גדולתו כלוחם בצבא הרוסי, שם, במלחמת רוסיה־יפן, איבד את ידו ושם הוכיח שגם יהודים יודעים להילחם, את המחויבות המתפתחת בו כלפי המפעל הציוני, ואת מערכות היחסים עם נשים ובעיקר עם ארוסה אחת, פירה רוזוב, שאת האירוסים איתה ביטל כעבור ארבע שנים.
וכמו בכל רומן היסטורי צריך גם סיפור אהבה; אסייג־לופז בדתה דמות של אשה צעירה, בת למשפחה יהודית רוסית־אנגלית אמידה, אמה לבונטין, שעובדת כאחות ומטפלת בפצועי מלחמה. היא דעתנית ושנונה, ובינה לבין טרומפלדור נרקם סיפור יחסים ארוך ודחוס.
למה טרומפלדור עכשיו? זה התחיל כשאסייג־לופז חיפשה משהו בגוגל ובמקרה הגיעה לערך ויקיפדיה של טרומפלדור. היא התחילה לקרוא, ונשאבה לסיפור חייו. "הייתי המומה", היא מספרת, "לא היה שם שום דבר שלמדתי בבית ספר. אני ידעתי רק על קרב תל חי ועל המשפט הנודע 'טוב למות בעד ארצנו'. פתאום גיליתי שהאיש היה רופא שיניים ועורך דין — שלא התעסק במקצועות שלמד. וככל שקראתי לעומק נשאבתי פנימה. קראתי את הביוגרפיה שלו, ואחר כך את היומנים שכתב ויצאו לאור ב־1922".
אסייג־לופז מתקשה לתאר את החוויה העזה שבקריאת היומנים: "איך אפשר להסביר? שאת אשה שחיה בישראל של היום, קוראת יומן שכתב גבר לפני יותר מ־100 שנים שחי בגולה, ברוסיה, ומרגישה הזדהות עצומה? הבנתי שהאיש מדהים הרבה יותר ממה שסיפרו עליו".
המשפט הידוע "טוב למות בעד ארצנו" היה בראשית הדרך אחד מאבני היסוד של האתוס הציוני אך ברבות השנים הפך למקור לא אכזב לבדיחות, שמועות ופרשנויות, כולל זו שבסך הכל הוא פלט קללה ברוסית רגע לפני שמת, והיחס כלפי טרומפלדור, אומרת אסייג־לופז, משקף את התמורות שעוברת החברה הישראלית.
"ככל שקראתי יותר, היתה לי תחושה שנעשה לו עוול נוראי בעקבות המשפט שאמר או לא אמר, קילל או לא קילל", היא אומרת. "להיסטוריונים אין ספק שהוא אכן אמר את המשפט הזה בתל חי. אבל המשפט שירת את מצב הרוח הלאומי: בשנות העשרים כשהיו זקוקים לגיבורים ועוד לא היתה כאן דמות של מצביא או לוחם — הוא היה הגיבור. מקים הגדוד העברי הראשון, שזרע את הזרע הראשון שממנו צמח צה"ל. הוא הבין שאם רוצים להקים מדינה, חייבים צבא שיגן עליה. ובשנות העשרים כשהיו צריכים פה מישהו שילמד יהודי להיות לזקוף קומה ולהיות חייל, הוא נתפס כקדוש. אבל בשנות השבעים, כשכבר יש מדינה וצבא, ובמיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים שהביאה למשבר אמון בין העם למיתוסים שלו — אז התחילו הבדיחות על טרומפלדור".
אסייג־לופז, בת 51, נשואה ואם לשלושה ומתגוררת ברחובות, היא דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת בן־גוריון. את עבודת הדוקטורט שלה היא כותבת על סיפוריו של טרמפלדור. בהכשרתה היא עורכת דין ובמשך 20 שנה עבדה כעורכת דין פלילית בשירות המדינה. שני סיפורים קצרים שלה זכו בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", וההכרה הזאת הולידה את הרצון לכתוב עוד.
היא כתבה סיפור קצר על טרומפלדור ורצתה לתקן את העוול שנעשה לדמותו. פרופ' יגאל שוורץ הפציר בה לפתח את זה לרומן היסטורי, ובמשך ארבע שנים צללה לארכיונים, ובעזרת מתרגמת מרוסית לעברית תרגמה את מכתבי האהבה שלו ואליו, וגם חלקים אישיים ביומן שלא התאימו לסיפור הציוני ולא תורגמו עד היום, ומציגים בצורה כנה את האדם שהיה, כולל התלבטויות ועלבונות.
"הוא כתב על הכל. יש לו התכתבויות חמות עם המשפחה שלו. במכתבים לאחייניות הוא ממליץ להן על ספרים, ב־1906 הוא מתכתב עם האחיות שלו בעברית פשוטה ומפציר בהן, אתן חייבות ללמוד, לרכוש השכלה, 'אל תהיו נשים שלא עושות כלום עם עצמן'. לאחיו הוא כותב: 'אני מאמין בשוויון נשים ואני כותב קודם לאשתך לשאול לשלומה, כי רק להורים שווי זכויות ייוולד ילד חופשי באמת'. כללתי ברומן פרטים היסטוריים שאי אפשר למצוא במחקרים, כי הם תורגמו לראשונה לעברית".
קצת קשה להתעלם מהעובדה שטרומפלדור מת רווק. היו לו מערכות יחסים עם נשים רבות, כולל ארבע שנות אירוסים עם פירה שאותם ביטל לבסוף. מדוע ביטל? גם על כך שמועות ופרשנויות. "כשהיה בקרים ב־1919 פגש צעירה בשם אמה. הם נהפכו לידידים, היא העריצה אותו, אבל הוא הסביר לה שהוא מאורס והתחייב לאחרת, והיא עלתה לארץ ישראל ונעשתה פה רופאה".
אבל בסוף הוא ביטל את האירוסים גם עם פירה.
"מצאתי ביומן שלו ובסיפור שכתב מה בעצם הוא מחפש בבת זוג, וכשאת קוראת ורואה את הנשים שאיתן היו לו יחסים, את מבינה למה זה לא הצליח — הוא רצה מישהי שתהיה שותפה אמיתית לחיים שלו, שתתלווה למסעות שלו, לקשיים, להצלחות, שיוכל להתייעץ איתה. אף אחת מהאהובות לא עמדה במשימה".
יוסף טרומפלדור היה בן 24 כשנפצע ואיבד את זרועו השמאלית. כשקוראים בספר, אי אפשר שלא לחשוב על חיילי הסדיר והמילואים הצעירים היום, שמשלמים בחייהם, בגופם או בנפשם במלחמה בעזה. הם עשויים מאותו חומר גבורה שממנו היה עשוי טרומפלדור: כשפרצה מלחמת רוסיה־יפן ב־1904 טרומפלדור התגייס ליחידת קומנדו והיה חייל מצטיין, עד כדי כך שלא האמינו לו שהוא יהודי.
"אני חושבת היום על המספר הגדול של הפצועים בעזה ונזכרת בו", אומרת אסייג־לופז. "יש תיאור כיצד החברים של טרומפלדור מהצבא באו לבקר אותו בבית החולים. הם נכנסו ופניהם נפלו. והוא יושב על מיטת בית החולים, מעודד אותם, ואומר להם: 'אני אעשה ביד אחת יותר ממה ששני אנשים עושים בשתי ידיים'".
ב־1919 התחוללו פרעות קשות ביהודים באזור אוקראינה, שתועדו ב"מגילות הטבח", שקטעים מתוכן מופיעים גם ברומן. "טרומפלדור עבר עיירה עיירה באזורי הפרעות והקים שם כיתות כוננות. מחפש אנשים שיודעים להשתמש בנשק ובונה אסטרטגיות הגנה. הוא פשוט מציל אותם".
את אומרת “כיתת כוננות”, ומתגנבת מחשבה מייאשת על יהודים שתמיד במצב מגננה.
"כל הספר הזה קיבל תפנית בעקבות 7 באוקטובר. הכל יש שם: למשל כשטרומפלדור מגיע לארץ ישראל, יש ריב בין שתי מפלגות גדולות, אחדות העבודה והפועל הצעיר, והוא מזועזע, הוא לא מאמין שיש סכסוך פנימי. הוא קוראלהתאחד ובונה תוכנית לאיחוד".
בקרב תל חי מפנים את תושבי הצפון. נשמע כל כך מוכר.
"פינו את הילדים והנשים, והוא סירב להתפנות. הוא לא היה אמור להיות בתל חי בכלל, אבל הבין שיש שם כמה עשרות צעירים שרובם לא יודעים להילחם, אז הוא בא להדריך אותם. רק כמה ימים לפני קרב תל חי הוא הצליח לקבל תגבורת — והזעם שלו על ההתעלמות הממושכת מתבטא כשהוא כותב ביומן על מוסדות השלטון שיושבים בתל אביב: 'אנחנו מבקשים תגבורת ואתם לא שולחים'. וברגע שמגיעה קצת תגבורת הוא כובש את מטולה, משאיר כוח הגנה וחוזר לתל חי וכותב שברור לו שהם עומדים למות, שהולך להיות שם משהו קשה, יש תסיסה לאומית ערבית גדולה והם לא ייצאו משם בחיים, זה מצמרר".
מה לגבי "טוב למות בעד ארצנו" – היה או לא היה?
"לאן שאני לא מגיעה כולם רוצים לדעת. אני אומרת: תעצמו את העיניים, תדמיינו שאתם ביישוב מבודד מוקף ביישובים ערביים עם תסיסה לאומית וירי מטורף מכל כיוון, מגיעים מאות ערבים מהאזור, יורים לתוך היישוב, חלקם נכנסים פנימה. יש יריות, הנשים שהיו שם נהרגו, אף אחד לא יודע מי נשאר בחיים, אין תקשורת, אין צה"ל, אין 669, אין דובדבן, אין זק"א. ובסוף קרב עקוב מדם המפקד נפצע משלוש יריות ושוכב שעות על גבי שעות ומדמם למוות. ובכל פעם שהחיילים שלו שואלים לשלומו הוא אומר 'זה בסדר, תמשיכו להילחם'. כשהקרב מסתיים הוא מבקש להביא תגבורת, התגבורת מגיעה בלילה, הוא גוסס ומבין שלמוות שלו יש השפעה, אז הוא אומר להם — 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ'.
"הסיטואציה נשמעת הגיונית? אחרי שראיתי את כל הגיבורים שהתגלו בקרבות בעזה זה נראה לי אפילו הגיוני יותר. אם הייתי מספרת לך את זה על אחד החיילים בעוטף, זה היה נשמע לך מופרך? לא. הוא הרי לא הכיר את האנשים בתל חי, למה הוא סיכן את עצמו? בדיוק כמו החיילים שלנו עכשיו. הם ביססו את הקשר בין העם לארץ כקשר אפשרי, לא בדמיון אלא כבית ומולדת".
את מוצאת בספר גם נחמה?
"הנחמה שאפשר למצוא בספר — גם לאנשים שנפצעו עכשיו בגוף ובנפש — היא שאנחנו הגשמנו את החלום של תושבי תל חי אז. אצלנו בסוף צה"ל הגיע. אצלם לא היה צה"ל ולא היה זק"א, קברו אותם בקבר אחים. אפשר למצוא בזה תקווה להתחזקות. אני מקווה שנמשיך ליצור בסיס איתן מאוחד, חכם יותר ורגיש יותר".
***
מאומת הסטארט־אפ ועד כאבי הגירה: המועמדים הנוספים לפרס ספיר לספר ביכורים
השנה לצד "על משכבי בלילות" מועמדים לפרס ספיר של מפעל הפיס במסלול ספרי הביכורים עוד שני ספרים: "משאבי אנוש" של שחר קמיניץ ו"טסקה" של אילנה רודשבסקי (ראו ראיונות שהתפרסמו איתם ב"כלכליסט" השנה).
"משאבי אנוש" של קמיניץ מספר על דרור ברנר, יזם הייטק מבטיח, מייסד הסטארט־אפ "אינסטמיינד", שמתמחה בפענוח נפש האדם באמצעות בינה מלאכותית. ברנר מאמין במילים, זה הכלי המרכזי של החברה שלו. האלגוריתם שפיתח סורק את מיטב הספרות העולמית ומנפה מתוכה מאגר של מחשבות ורגשות אנושיים, שניתן לקודד אותם ולהפיק מהם רווחים (או כמו שרבים בהייטק נוהגים לומר, "להרבות טוב בעולם").
"טסקה" של רודשבסקי מתאר את סיפור עלייתה לישראל בשנות השבעים של משפחה אחת מרוסיה, שני הורים ושתי ילדות. מקס וסופי אורזים את בנותיהן, עוזבים דירה יפה בעיר גדולה, משפחה וחברים אהובים, ומחליטים לעלות לישראל מתוך רגש חלוצי. הם מתיישבים בימית, מתפנים מימית, משתכנים מחדש בדירת שיכון, ופוגשים ביתר עוז את המציאות הישראלית.
לאורך שנות קיומו עבר מסלול ספרי הביכורים של פרס ספיר — שהצטרף למסלול הראשי ב־2008, שמונה שנים אחרי היווסדו של של הפרס — תהליך טבעי של אבולוציה. בשנים האחרונות הונהגה גם בו שיטת "הרשימה הארוכה" ו"הרשימה הקצרה". בעבר הכריזו על זוכה אחד בלי שלבים, ואילו כעת הבחירה נעשית בשני שלבים: שלב המועמדים ושלב הזכייה במקום הראשון, שמוכרזת בטקס הפרס יחד עם ההכרזה על הזוכה במסלול הראשי.
לא מעט כישרונות סומנו במסלול הביכורים של הפרס לאורך השנים. בין הבולטים שבהם: ירמי פינקוס שזכה בפרס הביכורים ב־2009 עם ספרו "הקברט ההיסטורי של פרופסור פברינקט", ענת עינהר עם "טורפים של קיץ" מ־2010, יאיר אסולין עם "נסיעה" מ־2011, איילת גונדר־גושן עם "לילה אחד מרקוביץ'" מ־2012, איתמר אורלב עם "בנדיט" מ־2015, איתן דרור פריאר עם "האצבעות על הגבעה" מ־2016, ורומית סמסון עם "המטבח האחורי" מ־2021. באופן טבעי, הרבה מהספרים הזוכים נשכחו עם השנים, אבל גם רשימה קצרה של סופרים טובים שקיבלו עידוד והכרה והמשיכו לפרסם היא עניין כדאי וחשוב.