לא רק שכר: שלושה צעדים לשיפור מעמד המורה

אם יש משהו שעולה בבירור מסדרת הכתבת של "כלכליסט" על משבר החינוך הוא שהסכם השכר הנדיב לא יפתור את בעיית מעמד המורה, וממילא גם לא יעצור בריחת צעירים מהמקצוע. גם אחרי ההסכם כל צעיר וצעירה משכילים שיחליטו להיות מורים יצטרכו שוב ושוב להסביר ולהתנצל על כך וייתקלו בהרמת גבות. כי היום ללכת להיות מורה זה דבר שטעון הסבר. חבל מאוד שהמשא ומתן של הסתדרות המורים התרכז כרגיל בענייני שכר, ולא במעמד המקצוע. מלבד העלאת השכר, יש לפחות שלושה צעדים חיוניים כדי שהוראה תהפוך ממקצוע שבורחים ממנו למקצוע שמתחרים עליו.

1. הצעד הראשון הוא לשים גבולות להתעמרות ההורים. מעורבות הורים היא דבר טוב אם היא נעשית בשיתוף פעולה עם הצוות החינוכי, לא נגדו. התערבות זה פחות טוב. אבל משיחות עם אנשי חינוך עולה תמונה של מקרים רבים של זלזול, התעמרות, ביקורת פומבית קשה, שיימינג ברשתות ובקבוצות ווטסאפ ותלונות לבעלי שררה. השנה הזו צפויה להיות גרועה עוד יותר מכיוון שהבחירות לרשויות המקומיות ייערכו בעוד שנה, ושום ראש עיר לא ירצה להרגיז הורה שיכול לכתוב נגדו בפייסבוק או בטוויטר.

מעורבות הורים רצויה, אך צריך למצוא את הדרך להציב גבולות כשהיא הופכת להתעמרות. יש להעניק למורים ייעוץ משפטי וסיוע משפטי לתביעות דיבה וצווי הרחקה וכן לתביעות פיצויים. דרושים כמה מקרים שבהם הורים מתעמרים ישלמו פיצויים כדי ללמד שיש מחיר להתנהגות אלימה. יכול להיות שמשרד החינוך צריך לסייע בתקציב לסיוע משפטי באמצעות ארגוני המורים.

הסתדרות המורים וארגוני המורים צריכים להבין שהסכמי שכר זה לא כל מה שמעניין את החברים שלהם ולהוביל את המהלך הזה. ארגוני המורים צריכים להתחיל להתערב ולנקוט צעדים מקצועיים, דוגמת השבתת בית הספר או השכבה, לא רק במקרים של אלימות פיזית אלא גם במקרים של אלימות מילולית קשה. על משרד החינוך להבהיר למנהלים שעליהם לתת גיבוי למורים כאשר הם חושבים שמדובר בהתעמרות. ההורים לא תמיד צודקים.

שאלה מעניינת היא למה ההורים חושבים שלהשפיל את המורה, להעליב אותו פומבית ולפגוע במעמדו יעזור לחינוך הילד שלהם או להכנתו לחיים. הדבר היחיד שהוא ילמד זה שמשיגים הכל בכוח ולא בטוח שזו הכנה נכונה לחיים. בכל מקרה, מי שרוצה לשפר את מעמד המורים, למנוע בריחה של מורים צעירים שייעצו לחברים שלהם לא לבוא, צריך להבהיר שהם לא שק חבטות.

2. הצעד השני הוא לתת למורים עצמאות ולעודד אותם להשתמש בה. שוב ושוב אתה שומע על מורים מלאי אידיאלים שיוצאים מהמכללה להוראה עם תחושה שהם ישנו את החיים של תלמידיהם, והמציאות מכבה את האנרגיות שלהם. מדובר במציאות שבה אומרים להם בדיוק איך ללמד (בכיתה מול 40 תלמידים) ואיזו תוכנית ללמד. צריך לשנות את זה לגמרי.

מעבר להגדרה בסיסית של נושאי הלימוד ותכנים נדרשים, צריך לעודד את המורים לחבר תוכניות לימודים, להיות יצירתיים, להפעיל את התלמידים, לחלק את הכיתה, לצאת מהכיתה, לקשר את תוכני הלימוד לחיים של הילדים. צריך לערוך תחרויות שבהן יוקירו את המורים הטובים. צריך לעודד למידה הדדית בין המורים. מי ששואף לכך שאנשים ירצו להיות מורים צריך לדאוג שזה יהיה מקצוע יצירתי, מעניין וכיפי ולא מקצוע שבו מרצים חומר לתלמידים רדומים.

3. אף אחד לא הולך למקצוע חברתי מתוך מחשבה שהוא יתעשר. רבים הולכים למקצועות אלה מתוך מחשבה שתהיה לחייהם משמעות והם ישפרו לטובה את חייהם של אחרים. אחד הדברים שמסכלים זאת במקרה של המורים הוא הכמות העצומה של תלמידים שהם מלמדים. זה נובע מריבוי התלמידים בכיתות ומריבוי שעות הלימוד במערכת.

נכון, כיתות קטנות יותר אינן משפרות הישגים, אבל הן משפרות דרמטית את חוויית הלימוד וההוראה, מאפשרות למורה לתת הרבה יותר יחס אישי, לטפל בבעיות ולהפוך לדמות משמעותית אצל התלמיד. בישראל יש הרבה תלמידים בכיתה, הרבה שעות לתלמיד ומעט תלמידים בממוצע לכל מורה. זה פרדוקס. הגיע הזמן שישקלו פה ברצינות את האפשרות של פחות שעות לימוד עם אותה כמות מורים בכיתות הרבה יותר קטנות. זה כמובן יכול להועיל לא רק למעמד המורה אלא גם לשפר דרמטית את החוויה של הילדים בבתי הספר.