הילדים הרעים של נטפליקס חוזרים בעונות חדשות

בחודש האחרון נטפליקס העלתה, בזו אחר זו, שתי תוכניות ספיישל של סטנד־אפ של שני הכוכבים הכי גדולים שלה: ריקי ג'רווייס ודייב שאפל. שניהם חוזרים למסך אחרי שהתוכניות הקודמות שלהם בנטפליקס גררו ביקורות זועמות, בעיקר מצד ארגוני להט"ב שמחו נגד הבדיחות של שניהם על טראנסים. עובדי נטפליקס אפילו השביתו את העבודה במשרדי החברה ויצאו להפגין נגד שידור התוכנית הקודמת של שאפל. והנה שניהם חוזרים לשירות הסטרימינג, ושניהם פותחים בהתייחסות לביקורות הללו ומבטיחים שיתנהגו יפה, רק כדי להפר את ההבטחה.

פוליטיקת זהויות ופרובוקציות בצד, בואו נדבר רגע על טעם והומור. אני אישית לא סובל את הסטנדאפ של ריקי ג'רווייס. הוא לא מצחיק אותי. לעומת זאת, אני מעריץ את דייב שאפל וחושב שהוא גאון קומי ואחד המאבחנים המבריקים של ימינו לגבי התחלואה התרבותית של החברה המערבית. את אסטרטגיית ההומור של שאפל אני לרוב מבין (לאו דווקא אוהב, אבל מבין), את זו של ג'רווייס לא. וזה משונה, כי בסוף שניהם אומרים בדיוק אותו דבר — אנחנו בסך הכל מספרים בדיחות, אלה רק בדיחות, ואם אתם נפגעים מהן, סימן שאין לכם חוש הומור.

ג'רווייס העלה לנטפליקס תיעוד מסיבוב ההופעות האחרון שלו, "ארמגדון", שנמשך לאורך רוב 2023, שבר שיאי הכנסות ואף נכנס לספר השיאים של גינס בזכות ההופעה שלו בהוליווד בול שהיתה ההופעה הבודדת הקופתית ביותר בכל הזמנים. תוכנית גם זכתה לפני שבועיים בפרס גלובוס בקטגוריית סטנדאפ קומדי שניתנה לראשונה. ג'רווייס מתחיל את ההופעה בהסבר ארוך על מהי בדיחה ועל כך שהוא מספר בדיחות ועל זה שהוא יכול לספר כל בדיחה, לא משנה כמה סרת טעם היא, כי הוא רק קומיקאי וזו דמות שהוא מגלם והוא לא מייצג על הבמה את השקפת עולמו האמיתית. זה תרגיל נחמד, שמבקש מהנפגעים לרדת ממנו ולהפסיק לצנזר אותו, אבל הוא לא לחלוטין משכנע. ג'רווייס על הבמה, הוא מאה אחוז הוא. וכשהוא מספר בדיחות על נכים, גמדים, להט"בים, אפשר להאמין לו שהוא לא באמת שונא אותם, אבל הוא כן חושב שהם מטרה יעילה לבדיחות. ג'רווייס בעיקר מתקומם נגד העובדה שפעם אפשר היה לצחוק על הכל ואיש לא היה מפגין נגדך. אולי זה נכון. ריצ'רד פריור בשנות ה־70 ואדי מרפי בשנות ה־80 באמת שברו טאבואים , אבל הם הגיעו מנקודת מוצא שונה: הם הגיעו מהצד של דייב שאפל.

בעוד ג'רווייס יוצא מנקודת מבט לבנה, עשירה ואתאיסטית, שאפל, מיומו הראשון בקומדיה, מסתכל על העולם מנקודת המבט של גבר שחור שגדל בעוני וסבל מאפליה, ומי שבחר בגיל 17 להפנות את גבו לתרבות הפרוטסטנטית ולהתאסלם. שאפל וג'רווייס מדברים שניהם מנקודת מבט לכאורה ליברלית, כזו שמבקשת להשתמש בחופש הביטוי ולהגיד מה שהם רוצים. אבל שניהם למעשה מסתכלים על העולם מנקודת מבט מאוד שמרנית: כזו שמייחלת שהעולם יחזור למה שהיה פעם.

אבל שאפל עושה זאת ממניעים פוליטיים: בתוכניות הטובות שלו הוא משתמש בהומור כדי להבהיר איך השחורים תמיד יישארו מאחור באמריקה, ותמיד יסבלו מגזענות ואפליה. הבדיחות הטראנסיות שהקפיצו את הקהילה הלהט"בית — ואני נכנס כאן לשדה מוקשים בניסיון לדברר את שאפל — ניסו להבהיר לקהל הלבן הסטרייטי של נטפליקס איך לדעתו כל קבוצת מיעוט תתקבל למיינסטרים באמריקה לפני השחורים. המחאה שלו היא מחאה גזעית, והיא מאוד־מאוד תוקפנית ככזאת. שאפל אומר — וזה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, אבל נסו לקרוא את זה מנקודת מבטו של נער מוסלמי אמריקאי שחור ועני — שגם הקבלה של הטראנסים לתוך המיינסטרים האמריקאי היא חלק מאותה פריבילגיה לבנה, שלא תסכים לקבל לתוכה את השחורים כשווים באמת. תתווכחו איתו אם זה נכון או לא, אבל שאפל — להבדיל מג'רווייס — מדבר מנקודת המבט של הנפגע ולא של הפוגע.

אם תרצו, שאפל הוא שאהיד קומי, שיבצע פיגוע התאבדות קומי על הבמה כדי לחשוף את הגזענות האמריקאית נגד השחורים. כשאומר את זה קומיקאי מולטי־מיליונר זה אולי נשמע בעייתי, אבל הוא אומר זאת כמי שמייצג את העמדה השחורה באמריקה ומנצל את הפרסום שלו ואת הפלטפורמה כדי למחות על גזענות נגד שחורים — וזו הסיבה שגם מעולם לא נבהלתי מ"בדיחות אנטישמיות" של שאפל.

בעוד "ארמגדון" של ג'רווייס הוא סיכום סיבוב הופעות ענק שביצע באולמות של 20 אלף מושבים, התוכנית של שאפל, "The Dreamer", היא תיעוד של ערב חד־פעמי קטן, אינטימי, במועדון בהופעה שנמשכת פחות משעה. חלקה הראשון הוא אפולגטיקה על כך שהבדיחות שלו פגעו בטראנסים בעבר, התנצלות והבטחה שזה לא יקרה. זה ספיישל לא מצחיק ברובו, הערת שוליים בקריירה שלו. אבל — וזה אבל חשוב — 18 הדקות האחרונות שלו הן סיפור אחד ארוך ששאפל מספר על ימיו הראשונים כקומיקאי ועל העובדה שהסטנד־אפ היה החלום שלו מאז שהוא נער. "אני חולם עם עוצמה אדירה", הוא אומר על כך שהצליח, אחרי עליות וירידות, להגשים את חלומותיו. והעובדה היא שאנחנו, הקהל שלו, כולנו שותפים לחלום שלו. שאפל חטף הרבה ביקורת על הבדיחות שלו מאז הקאמבק שלו לסטנד־אפ וההגעה לנטפליקס ב־2017, אבל 18 הדקות האלה, שמסופרות לעילא, ובכנות מרגשת ממש — מזכירות כמה הוא טוב במה שהוא עושה, ושבסופו של דבר, הלב שלו במקום הנכון, גם אם הפה שלו לא.