חופשת קומנצ'י: כך מייצרים אלופים רומנים

הפיתולים החדים במעלה הכביש שיוצא מהעיירה בושטני שברומניה אל עבר ההרים, מתפקעים ממכוניות שמטפסות באיטיות למרומי רכס בוצ'ג' — מהגבוהים והמפורסמים בהרי רומניה. הכביש הצר מתקשה להכיל את ההמולה, במיוחד כשקבוצה של חמורים מחליטה לצעוד באיטיות במרכז הציר, וחוסמת את כולו.

אבל לא כולם מוכנים להיכנע לתכתיבי החמורים. מצדו הימני של הכביש מצליח להשתחל בחור צעיר בבגדי ספורט, כשהוא מחליק במאמץ רב במעלה ההר על מעין מגלשי סקי מקוצרים, שלהם מחוברים כמה גלגלים קטנים למדי. כמה שניות של נחישות ויצירתיות ועבורו פקק התנועה הופך להיסטוריה. כעת נותרו לו כ־20 ק"מ של עלייה מפרכת עד לקצה הכביש בגובה 2,000 מטר.

"הוא אחד מחברי נבחרת רומניה בענף הביאתלון", שילוב של סקי קרוס קאונטרי וירי ברובה, מסביר לי אחר כך הנער אנדריי, "להחליק במעלה ההר זה חלק משגרת אימוני הקיץ שלהם". אנדריי, ספורטאי פעיל בעצמו, הוא מלצר במסעדה קטנה ששוכנת במעלה רכס הבוצ'ג' וממוקמת בתוך הקמפוס הלאומי של נבחרות רומניה בכלל ענפי הספורט.

תמורת מעט יותר מ־200 שקל (או 300 לאו רומני) ללילה בחדר זוגי זכיתי להתארח בשבוע שעברבמתחם המכונה Piatra Arsa (בתרגום חופשי: אבן מחושלת), הממוקם הרחק מכל נקודת יישוב קרובה ונטוע בגובה של 1,960 מטר בלב הקרפטים הרומניים, ונועד לאימוני גובה וסבולת. פסגות הפרא הקירחות, המכוסות כעת במרבדי דשא, מציצות מכל חדר. העיניים מהופנטות והרגליים רק רוצות לצאת ולשוטט בהר העצום.

"בחורף בכלל אין גישה לכאן", מסביר לי אנדריי ומראה לי תמונות של הקמפוס וסביבתו עטופים בכמויות בלתי נתפסות של שלג, "את האספקה אנחנו מקבלים ברכבל".

אף שהקומפלקס ממוקם באחת הנקודות המרהיבות במדינה ומוכן לפתוח את שעריו לפני תיירים בכל עונה ושעה, השהות בו מתאימה יותר לספורטאים קשוחים ולא לנופשים המחפשים תפנוקים. המבנה, שהוקם עוד בתקופה הקומוניסטית, משדר מינימליזם, והסגפנות שולטת בכל פינה בו: מיטת העץ קשיחה למדי, המקלחת מיושנת וחדר האוכל מציע תפריט צנוע ביותר. גם מעלית שתחסוך את עשרות המדרגות לחדרים אין בנמצא. את הרגליים כולם מחזקים במדרגות. אנחנו מתים על זה.

"אנחנו מגיעים לכאן בכל שנה למחנות אימון", מספר לי מאמן של קבוצת כדורגל צעירה מבוקרשט ששוהה במתחם. הוא מסביר שהם בעיקר יוצאים לטיולים מאתגרים מסביב ומנצלים את הגובה שמציעות הפסגות הסמוכות. "בכל פעם שאני מוצא באחד הטיולים פיסת קרקע יחסית מישורית שמאפשרת משחק מאולתר, אני שולף כדור ונותן לילדים לשחק ולהתאמן". חבורת הכדורגלנים העירונית נראית מאושרת בהרים וכמוהם גם האתלטים וחברי נבחרת הקראטה ששוהים במקום. כולם נמצאים שם לשם אימונים בגובה רב ומסלולי הטיול הקשוחים.

מגרש העפר בתחתית המתחם הוא אזור המתיחות הבלתי רשמי. רוכבי אופני השטח נמתחים עם הביאתלטים ומחליפים חוויות. תוהים למי היה יום קשה יותר במעלה הבוצ'ג'. הראשונים התפרעו במעלה ומורד השבילים, האחרונים טחנו את העלייה האינסופית עד למתחם.הם ממליצים לי לצאת ולרוץ להר אומו המפורסם, שפסגתו מתנשאת לגובה של 2,505 מטרים. "זה ממש קרוב לכאן", אומר בנונשלנטיות הביאתלט הקשוח שפילס את דרכו בין חמורים ורכבים בשעות הבוקר, "ממש שטויות".

אולי עבורו. גם אחרי קרוב לשעה של ריצה קשוחה בשיפועים מוטרפים, ביני לבין ההר עדיין מפרידות כברת דרך וכמה גבעות ענק. את השביל המסומן כבר מזמן נטשתי לטובת קיצורי דרך תלולים. הפרות מסביב אינן מתרשמות מהמאמץ וכך גם השמש שמאיימת לשקוע ולהותיר אותי רק עם הרוח הקרה והחותכת ששוטפת את ההר. המטיילים הרבים מזמן נטשו את הסביבה ואני נותר לגמרי לבדי, במרומי פסגות הבוצ'ג'. הקמפוס, שאיתו הקפדתי לשמור על קשר עין כמה שרק ניתן, נעלם מזמן מאחורי הגבעות והוואדיות.

"יהיה בסדר", אני חושב בעודי עומד ומביט סביב. ובעצם, איך לא? כשאני מוקף בכל היופי הזה. ואז אני מרפה את הגוף ומתחיל לדהור במורד ההרים, מקפץ בין מסלעות ותר אחר שאריות של שבילים מסומנים. כעבור זמן לא רב הקמפוס הקומוניסטי המיושן צץ באופק. "אתה תראה שתרצה לחזור לכאן", אומר לי אנדריי. אין לו מושג כמה שהוא צדק.