למרות השיא, לברון ג'יימס מעולם לא היה מנהיג יעיל

בשבוע שעבר, כשלברון ג'יימס שבר את שיא הנקודות של כרים עבדול ג'אבר, כולם בעולם ה-NBA הפנו את מבטם למספר 6 בצהוב-סגול. כולם חוץ מהחבר הכי חשוב שלו לקבוצה, אנתוני דיוויס. בסרטונים מרגע הקליעה ההיסטורית של לברון לא רואים את דיוויס ובסרטון אחד אפילו רואים אותו מתיישב על הספסל מאחורי חומה של חברים לקבוצה. הוא, בניגוד לכל האנשים בארנה, לא ראה את הסל. מדוע דיוויס התנהג ככה? לא ברור. הוא הסביר שהוא "התעצבן מהמשחק" (שהלייקרס הפסידו). "הניצחון הוא הדבר היחיד שמשנה".

ומדוע ראסל ווסטברוק, ששיחק את משחקו האחרון בלייקרס באותו הערב, לא ממש שיתף פעולה עם הרצון של לברון לשבור את השיא נגד אוקלהומה? אולי בגלל שמספר ימים לפני לברון ג'יימס התלונן, בציוץ פאסיבי-אגרסיבי, על כך שהלייקרס לא עשו טרייד על קיירי אירווינג. אולי בגלל שלאורך העונה לברון הבהיר פעם אחר פעם שהוא "צריך יותר עזרה" ושהוא לא נמצא בקבוצה תחרותית מבחינתנו. "איך החברים שלו לקבוצה צריכים להרגיש אם כל הזמן הוא אומר להם שהם לא טובים מספיק בעצם?!" תהה ראיין רוסילו, פרשן The Ringer. "לברון ג'יימס גורם לכל חבר לקבוצה שלו להרגיש כאילו הוא שם אך ורק כדי להעצים ולהאדיר את המורשת של לברון. אז מן הסתם הם יהיו פחות מחוייבים אליו".

לוס אנג'לס לייקרס עשתה הרבה שינויים כדי לשפר את הלייקרס לפני תום מועד הטריידים. ואכן הם שיפרו. הלייקרס הפכו מקבוצה בינונית להחריד לקבוצה בינונית. הצליחו להיפטר מראסל ווסטברוק, שבכדורסל המודרני פשוט אין לו מקום בקבוצה רצינית, והובאו שחקנים משלימים חרוצים כגון מאליק ביסלי, ג'ארד ואנדרבליט ומו במבה. האם הלייקרס יכולים לזכות באליפות עם הסגל הזה? קשה לראות את זה קורה. אולי בשנה הבאה, אם יצליחו להביא עוד כוכב משמעותי אפשר יהיה לדבר על קבוצה ראויה יותר לאליפות - אבל גם אז הם יצטרכו להסתמך על לברון ג'יימס בן ה-39 ואנתוני דיוויס, שלא עבר עונה אחת שלמה בלי פציעה משמעותית.

בקיצור, הסיכויים של לברון ג'יימס להשיג תואר אליפות נוסף הם קטנים. אולי מזעריים. מי שהוגדר לא פעם כ"כדורסלן השלם הטוב ביותר בכל הזמנים" והוא אף הגדיר את עצמו כך, לא צפוי לקבל עוד צ'אנס להוסיף עוד טבעת אליפות לאוסף.

מה האחריות שלו לכך שהוא יסיים עם פחות אליפויות מאשר מייקל ג'ורדן, טים דאנקן, מג'יק ג'ונסון, קובי בראיינט וכרים עבדול ג'אבר - שחקנים אחרים בטופ 10 בהיסטוריה? הוא יסביר: "אני עשיתי את כל מה שאני יכול". והוא צודק. אבל האם הוא עשה מספיק לכדי שחבריו לקבוצה יעשו את מה שהם יכולים?

סגנון המנהיגות של לברון ג'יימס פשוט לא יעיל כמו הכדורסל של לברון ג'יימס. לברון ג'יימס אולי שחקן טוב יותר מכל שחקן בהיסטוריה, אבל הוא לא מנהיג טוב מספיק כדי להוביל את קבוצותיו ליותר מ-4 אליפויות. וכרגע הוא לא מנהיג טוס מספיק כדי להוביל את קבוצתו לפלייאוף.

מנהיגותו הגרועה של לברון בולטת עד יותר על רקע סרט תיעודי חדש שהופק על ידי נטפליקס: Bill Russell: Legend. בסרט התיעודי בעל שני החלקים, מספרים את סיפורו של הווינר הגדול בכל הזמנים - ביל ראסל, שיום ראשון היה יום ההולדת הראשון שלו אחרי מותו בקיץ 2022.

ראסל זכה ב-11 אליפויות ב-13 עונות ב-NBA. ולמרות שהרבה מהקריירה עשה בליגה חצי מקצוענית, אין ספק בכלל שהתנהלותו והתנהגותו היוותה השראה לווינרים גדולים שבאו אחריו. בסרט דיברו חבריו לקבוצה וגם יריבים גדולים כגון ג'רי ווסט. לארי בירד, סטף קרי, כריס פול, ג'ייסון טייטום וכוכבים אחרים דיברו על מה שלמדו מהקריירה של ביל ראסל דרך שיחות עם האיש הגדול, הספרים שכתב ודברים שאמרו עליו.

סנטר בוסטון סלטיקס ביל ראסל והמאמן רד אאורבך על הספסל | Jack O'Connell

ראסל, שהיה ילד גמלוני ומופנם - במיוחד לאחר מות אימו כשהיה בבית ספר יסודי - היה איש עקרונות. הוא חונך על ידי אביו לדבר בכנות וישירות, לא לפחד להיכנס לעימותים על מה שהוא חושב שנכון ולהבין את האחריות של גבר (במיוחד גבר שחור בארה"ב). "המדד הכי חשוב להצלחתי היה איך הצלחתי לעזור לחברים שלי לקבוצה להיות טובים יותר", ראסל הסביר פעם.

זה אולי נשמע כמו קלישאה בסגנון "הניצחון הוא הדבר היחיד שמשנה", אבל לאורך הקריירה שלו ראסל תמיד ניסה לברר ולבדוק איך הוא יכול להוציא יותר מסט הכישורים של חבריו לקבוצה כדי לנצח. הם תמיד ניסה להבין איך הם נכנסים למשחק, איך הם נדלקים, איזו פעולה תורמת למוטיבציה שלהם ואיזו פעולה עשויה לכבות אותם.

בוסטון של ראסל היתה קבוצה מלאה בשחקנים שאוהבים לשחק אחד עם השני ולבלות אחד עם השני. לפי הסדרה, הכול התחיל אחרי שיחה עם המאמן רד אורבך בעונת הרוקי שלו. ראסל הצעיר רצה לעשות מה שציפו ממנו לעשות - וזה לקלוע. אבל הוא לא היה קלע טוב במיוחד. אורבך ישב איתו ואמר לו דבר פשוט: "אנחנו לא צריכים שתקלע, אנחנו צריכים שתעשה את כל הדברים שיובילו אותנו לניצחון". וזה מה שראסל עשה מאותו הרגע ועד פרישתו ממשחק. הנתונים שלו פשוט לא עניינו אותו. גם מיקומו ההיסטורי בכדורסל פחות עניין אותו. "זה אולי נשמע מוזר אבל לא ידעתי שהסלטיקס שלי זכו ב-8 אליפויות רצופות עד לפני בערך 20 שנה כשקראתי על זה", סיפר פעם. "הפוקוס שלנו תמיד היה על אותה העונה. כל עונה היא שונה. בעונה הנוכחית אף פעם לא היה איכפת לנו מה קרה בעונה שלפני". וזה לא שלראסל לא היה אגו. היה לו אגו גדול אבל הוא לא ניזון מהישגים אישיים על המגרש אלא רק מניצחונות. והניצחונות אפשריים רק עם קבוצה חזקה.

ראסל, מנהיג, פעיל זכויות אדם, לא היה בעל נתונים אישיים מרהיבים כמו של לברון. אמנם ספק אם מישהו אי פעם יקח יותר ריבאונדים ממנו (21,620 - שני בהיסטוריה רק לווילט צ'מברליין), אבל השיא הבלתי שביר שלו הוא היחיד שהיה חשוב לראסל: 11 אליפויות. 8 מהן רצופות ואין ספור חברים לקבוצה שתמיד הרגישו שראסל יעשה הכל כדי שהם יצליחו.