פנאי ג'רמי אלן ווייט בפרסומת לקלווין קליין | צילום: calvin klein
"הדוב"? "המתאבקים"? את ג'רמי אלן ווייט אתם בכלל מכירים בזכות הבוקסר
השחקן המדובר אוהב לשחק דמויות בודדות ומיוסרות. זה מצליח לו מאוד בסדרה "הדוב", שצפויה לזכות אותו בפרס אמי מחר, ופחות מצליח לו בסרט החדש "המתאבקים". אבל נדמה שכל זה מתגמד לנוכח הפוסטר הענק שלו שנתלה ברחבי ניו יורק, בתחתונים בלבד
ג'רמי אלן ווייט זכה כבר פעמיים בגלובוס הזהב על תפקידו בתור השף כרמן “כרמי” ברזאטו ב"הדוב". הפעם השניה היתה בדיוק לפני שבוע. בימים אלה הוא משחק באחד הסרטים המדוברים של עונת הפרסים הנוכחית, "המתאבקים", וכך פתאום כולם מכירים את שמו ופרצופו. ואף שווייט מתעקש בשלב הזה להתמקד בסדרות וסרטי איכות ולא בשוברי קופות, בשבוע האחרון כל התקשורת העולמית נכנסה לו לתוך התחתונים.
זה קרה בגלל הקמפיין החדש לתחתונים של קלווין קליין — המותג שהזניק בעבר את בראד פיט ואת מארק וולברג למעמד של סופרסטארים. צילומיו של ווייט בתחתונים לבנים על גגות ניו יורק הם אלה שהביאו לו עד כה את הפרסום הציבורי הגדול ביותר שלו. נראה שהרשתות החברתיות בטירוף מהקמפיין הזה. לא ידוע כמה אנשים ראו את שתי העונות של "הדוב" ברשת FX או בשירות הסטרימינג הולו (דיסני פלוס בישראל). לעומת זאת לשלט החוצות הענק שלו בתחתונים בסוהו במנהטן נחשפים עכשיו מיליונים, ולתשדיר הפרסומת הוויראלי — עוד יותר.
הקמפיין הזה הוא ככל הנראה הדיבידנד הנאה שווייט קוצר מתפקידו ב"המתאבקים", שהכריח אותו — ואת זאק אפרון, המגלם את אחיו קווין בסרט — לעבור טרנספורמציה גופנית די מרשימה. גובהו של ווייט 1.70 מטר, וכהכנה לסרט הוא העלה 9 ק"ג ועיבה את שרירי גופו לממדים עצומים, הכל כדי לגלם את המתאבק קרי ואן אריק.
"המתאבקים", שיצא בסוף השבוע בארץ, הוא סיפורה של משפחת המתאבקים ואן אריק שזכתה להצלחה עצומה בשנות השמונים, כולל בישראל, בזכות שידורי טלוויזיית המזרח התיכון שהציגה את תחרויות ההיאבקות של המשפחה הנוצרית האדוקה והפכה את קרי, קווין ואחיהם למושאי הערצה מקומיים. יש להניח שבישראל, אולי אף יותר מאשר באמריקה, סרט על משפחת ואן אריק עשוי להפוך ללהיט ענק בקרב גברים מעל גיל 40.
אלה יגלו כעת שמאחורי תחרויות ההיאבקות ואליפויות העולם במשקל כבד, הסתתרה טרגדיה איומה: חמישה מששת האחים מתו, רק קווין נשאר בחיים (והוא הגיע לישראל לבכורת הסרט).
זה סרטו השלישי של שון דרקין, שכתב וביים את הסרט, אחרי שזכה בפרס הגדול בסאנדאנס על סרט הביכורים שלו "מרתה מרסי מיי מרלן". נראה שדרקין מתעניין בסרטיו במיוחד במערכות יחסים משפחתיות רעילות והרסניות. סרטו הראשון עסק באשה צעירה שנמלטת מכת, וסרטו החדש מספר על משפחה שבראשה אב כל כך דומיננטי שגם בהחלט יכול להיחשב למנהיג כת, שהדרך היחידה של בניו לברוח מפניו היא למות — ממחלה, תאונה או התאבדות.
ווייט אומנם בתפקיד משנה בסרט — הוא נכנס לעלילה רק בתחילת המערכה השנייה ויוצא ממנו בסופה — אבל הוא הלב הטראגי של הסיפור, הדמות שכל חלומותיה נמעכים בזה אחר זה.
תחילה זה חלומו לייצג את ארה"ב באולימפיאדת מוסקבה, כאלוף לאומי בזריקת דיסקוס, אבל כשב־1980 מודיע הנשיא קרטר שארה"ב מחרימה את האולימפיאדה, החלום נגוז, והוא חוזר לחיק המשפחה להגשים את חלומו של אביו: להקים משפחה של מתאבקים אלופים. אך קרי לא עומד בלחץ ונרמס תחת ציפיותיו של אביו.
באופן משונה יש קשר הדוק בין הדמות שמגלם ווייט ב"המתאבקים" ובין הדמות שלו ב"הדוב", ונראה שזה לא מקרי: בריאיון ל"GQ" אמר ווייט שהוא מחפש תסריטים שעוסקים בבדידות. "המתאבקים", למרבה הצער, הוא לא סרט טוב, למרות ההשקעה הגופנית והמנטלית העצומה של ווייט ואפרון. ווייט היה הסיבה היחידה שגרמה לי להסתקרן ולצפות בו, והוא התגלה לי כסרט הגרוע של 2023. אז בקולנוע הוא עדיין צריך למצוא את עצמו. אבל בטלוויזיה זה כבר קרה.
ב"הדוב" וב"המתאבקים" עוסקים במשפחות שמשאירות את ילדיהן מכוסים בצלקות, אלה ששרדו אותן, בכל אופן. הדינמיקה המשפחתית החומצתית של משפחת ברזאטו ב"הדוב" הובילה אח אחד להתאבד ואח אחר ברח ממנה וחיפש חיים שהם ההפך הגמור מאלה שלתוכם גדל. וזו בדיוק הדינמיקה המשפחתית של "המתאבקים". בשני המקרים האחים צריכים להתלכד יחד כדי לשרוד את האב האלים של "המתאבקים" והאם האלימה רגשית ב"הדוב".
כריסטופר סטורר, שיצר את "הדוב", ליהק את ווייט לתפקיד הראשי ושינה את חייו. ווייט בן ה־32 הוא כנראה יהודי, יליד ברוקלין, שלאמו קוראים אלואיז זיגלר ולבתו הבכורה קוראים עזר — אבל הוא עושה הכל כדי להסתיר את הפרט הביוגרפי הזה, אולי כדי שיוכל לגלם באופן אמין שף ממוצא איטלקי או מתאבק מטקסס.
הוא התחיל את דרכו בעולם הבידור כרקדן, לפני שהחליט להתמקד במשחק, והחלום שלו כעת הוא לא סרט של מארוול, אלא תפקיד בברודוויי. הוא לא הגיע ל"הדוב" אלמוני: הוא שיחק במשך 11 עונות בסדרה "Shameless", אבל היא לא הפכה אותו לכוכב. לעומת זאת, "הדוב", מהפרק הראשון שלה הפכה את השף המיוסר כרמן לדמות הכי מעוררת הזדהות (ותיאבון) בטלוויזיה.
בעת ששורות אלה מתפרסמות מופצת גם רשימת הזוכים בפרסי בחירת המבקרים. ווייט עשוי לזכות שם בפעם השנייה בפרס על תפקידו ב"הדוב". מחר בבוקר יחולקו פרסי האמי ל־2023, וכאן רוב הסיכויים שווייט ייצא עם פרס האמי הראשון שלו.
מצביעי האמי התעלמו מ"הדוב" בעונה הראשונה, אבל הם לא יוכלו להתעלם ממנה בעונה השנייה, שהיתה אפילו טובה יותר. וכמו מצביעי פרס האמי, כך גם אני: גיליתי את "הדוב" באיחור של שנה, והתוודעתי לאחת הסדרות הטובות בטלוויזיה, עם דמויות לא צפויות, ועם בימוי פנומנלי, שנע בין רעש והיסטריה של מטבחי מזון מהיר לבין הדממה והנוקדנות של המטבח העילי.
העונה הראשונה התמקדה בניסיונות של כרמן להציל את מסעדת הבשרים של אחיו, שהתאבד. העונה השנייה העניקה קול ונפח לדמויות המשנה, שכל אחת מהן נשלחת על ידי כרמן למסע אחר כדי לגלות את הכישרון הטבעי הטמון בה, וכך להפוך אותן ליחידת קומנדו חרישית של מסעדת איכות. יש משהו בווייט שמזכיר את האינטנסיביות הפרועה של שון פן או הארווי קייטל הצעירים, וכנראה שייקח לו עוד זמן עד שימצא את הנוכחות הנכונה לו בקולנוע. כל עוד "הדוב" ממשיכה, והשלט שלו בתחתונים מתנוסס בסוהו, זה גם לא מאוד בוער.