מדחיקת האדישות ועד לאקטיביזם עסקי: אלה הישגי המחאה

זהו. הגענו – לא להסכם שלום, גם לא להפסקת אש. הגענו להפוגה כשברקע שורה של חגים ויום הזיכרון והידברות בבית הנשיא.

אבל, הסיכום שהוא, כמובן, סיכום ביניים, מראה שניצחנו. כן, אני לא חושש לומר שניצחנו במערכה אם כי צפויות לנו כמה וכמה מערכות וגם כמה וכמה הפוגות בשנים שלפנינו, וגם במערכה הסופית אנחנו ננצח.

ננצח, לא רק ולא בעיקר משום שהצדק לצדנו, אלא תודות לכך שהמחאה עד כה השיגה כמה הצלחות כאלה שתלווינה אותנו בהתמודדות העתידית.

• המחאה הצליחה להוציא מבתיהם מאות אלפי ישראלים מאזור הנוחות שלהם אל הרחוב. על כך צריך לומר תודה ליוזמי התוכנית: נתניהו-לוין-רוטמן שבקיצוניות שלהם ובאופן ההתנהלות הברוטלי שלהם רק עוררו את השטח והגדילו משבוע לשבוע את מספר המפגינים. זה נכון שבתחילה אלה היו הפגנות של "מייסדי" המדינה, בני 60 ו-70 פלוס, אבל בהדרגה הצטרפו אליהם הרבה מאוד צעירים. זה גם קהל מאוד הטרוגני שהתלכד סביב ערך משותף אחד: דמוקרטיה.

• האירועים האלה לימדו את הדור הצעיר שיעור בדמוקרטיה יותר מאשר עשרות שעות של לימודי אזרחות בבתי הספר התיכוניים. זה חשוב מאוד כי, לצערנו, הרבה מהצעירים הצביעו בבחירות האחרונות לטובת "עוצמה יהודית" של בן גביר בלי להבין את הסכנה שהאיש הזה מהווה לדמוקרטיה עם "מתק השפתיים" שלו. זה גם חשוב מאוד כי זה דור העתיד של מדינת ישראל והוא שיצטרך לשאת בעיקר המאבק בשנים הקרובות. כן. זה לא יסתיים בקיץ 2023 גם אם תושג הסכמה בסוגיות הנוכחיות.

• המחאה חשפה את הכוח העולה של הנשים בציבוריות הישראלית. חלק לא קטן ממנהיגי המחאה היו נשים, וגם נשים שהיו עד לפני שלושה חודשים רחוקות מאוד מפוליטיקה והשאירו זאת לבעליהן, הצטרפו למאבק. והסיבה: הן הבינו שזה לא באמת עניין פוליטי, זה לא עניין של ימין ושמאל, אלא התמודדות על קיומה של דמוקרטיה מול האיום על הזכויות ואורחות החיים של כל אחת מהן.

• האקטיביזם העסקי עשה עליית מדרגה עצומה. מזה הרבה שנים אני מתלונן על כך שהמגזר העסקי מתכנס לתוך עצמו, לא מביע דעתו על ההתרחשויות החשובות, ולא מפעיל את כוחו כדי להשפיע. "מגזר השתקנים" כיניתי אותו במאמר שפרסמתי בפברואר 2011. במהלך השנים שמאז חל שיפור קטן והיה כנראה צריך אירוע בקנה מידה כזה כדי לעורר אותו מרבצו. הלחץ על מנהיגי המגזר העסקי בא בעיקר מלמטה, מהעובדים ששטפו את הרחובות וגם, כמובן, הלחץ המצפוני של רבים מהמנהיגים העסקיים שהפסיקו לפחד שמא יאונה רע לעסקיהם. ואכן הלחץ של המגזר העסקי נשא פירות, יחד עם הלחץ שנוצר ממאות הכלכלנים שדיברו על הנזקים הכלכליים העצומים של ה"רפורמה", התנהגות שוק המניות ושוק איגרות החוב בישראל לעומת העולם, מחאת ההייטקיסטים, המשפטנים השמיעו את דעתם, כוחות הביטחון, נואמים שרובם היו "לשעברים" ואינם חשודים באספירציות פוליטיות, ועוד.

• המפגינים והמפגינות נהגו באופן מופתי וגם מאוד אפקטיבי. למרות היעדרו של מנהיג/מנהיגה ברור/ה למחאה הם התנהלו בשום שכל והם ניכסו לעצם שלושה סמלים ייצוגיים ברורים שכוחם גדול, כפי שנהוג לומר, מאלף מילים. הם ניכסו לעצמם את הדגל, את מגילת העצמאות ואת "מצעד השפחות".

יש הסבורים שלא ההפגנות הן שהכריעו את הקואליציה להשהות את מרוץ החקיקה הברוטלי. זו טעות חמורה. נתניהו וחבריו יכולים לומר ולחזור ולומר שהם לא מתרגשים מהפגנות ולא מחוות דעת של כלכלנים מובילים, אבל בפנים הם מפוחדים עד מוות. במבחן התוצאה, הניצחון בשלב הזה הושג תודות למכלול של גורמים ובראשם ההפגנות. ללא ההפגנות, העוצמה של כל שאר הגורמים הייתה חלשה מאוד.

• הציבור הישראלי שרגיל מזה שנות דור לשבת בבית, לקטר ולהטיל ספק ביכולתו לשנות דברים – בסגנון "מה שהיה הוא שיהיה", וה"פוליטיקאים – כולם אותו דבר", גילה ששתי הקביעות האלה אינן נכונות. שכן, יש ביכולתו לשנות, בוודאי כשהוא ניצב מול סכנה, ושהפוליטיקאים אינם "אותו דבר". יש בהם מושחתים, יש בהם פופוליסטים, יש בהם מסיתים, בריונים, אבל יש בהם גם כאלה שהם פטריוטים אמיתיים ואנשים הגונים.

• המחאה חשפה את חולשת הקואליציה הנוכחית של "ימין על מלא". הממשלה התגלתה במלוא חולשתה למרות ה"דבק" הימני-אידיאולוגי שלה. ממשלה שמדברת הרבה על "משילות", לא מסוגלת לנהל כי היא ממשלה חלשה ש"ניהלה" את היוזמה המשפטית שלה, למזלנו, צריך לומר, בצורה כושלת. היא "התבלבלה" בין "משילות" לבין בריונות, והאופן המזעזע שבו שמחה רוטמן ניהל את ישיבות ועדת חוקה, חוק ומשפט הזכיר לי את המורה שלא משתלט על הכיתה ומרחיק תלמיד אחרי תלמיד ולבסוף נשאר ללא כיתה.

ואם המבחן הוא מבחן התוצאה, הרי שלפחות בכל מה שקשור בסקרים, הכישלון של הממשלה הוא מהדהד. הציבור, כולל ליכודניקים, סבורים שהתפקוד של הממשלה הנוכחית הוא גרוע.

• המחאה והשלכותיה לא רק חשפו את חולשת הקואליציה. היא באותה מידה חשפה את הכוח שעולה, זה של מפלגות מרכז ליברליות, וזו בשורה גדולה מאוד לחברה האזרחית בישראל. אפשר, כמובן, לטעון שהנתוני הסקרים הפוליטיים אינם מייצגים, שהם מציינים הלך רוח זמני ושהנתונים יחזרו לקדמותם. ייתכן, כמובן, שכך יתברר, אבל לדעתי יש כאן שינוי בסיסי שעד היום לא ראינו כמותו. והסיבה נעוצה בכך שהנושא שעמד ויעמוד לפתחם של הבוחרים הוא "לא ביבי" או "רק ביבי", אלא הרבה יותר גדול: התמודדות על הדמוקרטיה והזכויות הבסיסיות שלנו כאזרחים וכבני אנוש.

• לצד כל אלה, אסור לנו, להשלות את עצמנו. מדובר במאבק ממושך עם הרבה מהמורות, כישלונות והצלחות, שבמהלכו יעמדו למבחן שלוש סוגיות מהותיות מאוד לחיינו כאן בארץ הזו, סוגיות שלא נוכל יותר לחמוק מהן: האם "אחים אנחנו"? האם ישראל יכולה להיות "יהודית ודמוקרטית"? ואיך זה מסתדר עם יחסינו עם הערבים שבתוכנו ועם הפלשתינאים?

צבי סטפק הוא מייסד ובעלים משותף של בית ההשקעות מיטב