התוכנית של דרעי: עוד קומה למבנה המעוות של תקנות ההנחות בארנונה

התוכנית הממשלתית לתמיכה ישירה במשפחות מרובות ילדים, או בשמה המכובס "התוכנית להבטחת ביטחון תזונתי", היא הדגמה קיצונית לתוצאות ארוכות הטווח של ניהול מדיניות ציבורית סקטוריאלית ולא מקצועית.

כשסוקרים את תוכנית תלושי המזון שדרעי דאג והצליח לרשום על שמו, בין היתר באמצעות חלוקת כרטיס פלסטיק פיזי בעידן שבו ניתן לבצע העברות דיגיטליות, מקובל להתחיל מתקופת הקורונה בה משרד הפנים העביר כרטיסי מזון למאות אלפי משקי בית, אך למעשה מדויק יותר להתחיל את הסקירה לפני 30 שנה, בתקנות הנחה מארנונה שהעביר שר הפנים דאז אריה דרעי.

כבר בעת לידתן, בפברואר 1993, סבלו התקנות מעיוותים רבים, אך נתפסו אז בתור הרע במיעוטו, שכן עד לחוק ההסדרים שעבר בסוף 1992, ההנחות בארנונה היו בסמכות הרשות המקומית וניתנו כמעט באופן כמעט שרירותי ואילו התקנות החדשות, כך סברו, עדיפות מהבלאגן ששרר. אלא שאף אחד לא האמין כי על הבסיס הרעוע והבלתי צודק של ההנחות בארנונה ינסו בעתיד לבנות קומה נוספת של העברות ממשלתיות.

חשוב לציין כי באופן שנראה במבט לאחור תמוה למדי, החוק קובע כי תקנות ההנחה מארנונה לא מצריכות אישור ועדה בכנסת ודי בחתימתו של שר הפנים בלבד. מדובר בהטבת מס או בקצבה בהיקף של 3.8 מיליארד שקל (לפי פרסום הלמ"ס בנוגע לשנת 2021) שהתבחינים לה נקבעו ללא דיון ציבורי.

את הכשלים במבנה ההנחות בארנונה מטעמי הכנסה ניתן לחלק לשניים - כשלים בתבחינים עצמם וכשלים באמינות הדיווחים. במשפחת הכשלים הראשונה ניתן למנות את העובדה כי הנישום יכול לבחור בין הסתמכות על ההכנסה בשלושת החודשים האחרונים לבין הכנסה ממוצעת במהלך כל השנה. מצב זה הופך אדם שהרוויח כשכיר משכורת עתק בתשעת החודשים הראשונים של השנה גם זכאי להנחה. כמו כן, הכנסות משכירות מוחרגות ואינן מוגדרות כהכנסה, המשמעות היא שאדם שנאלץ לעבוד שעות רבות יותר בגלל שאין בבעלותו דירה לא ייהנה מהטבת המס.

למשפחה זו יש להוסיף עוד שני כשלים מרכזיים. כשל אחד קשור לגובה ההכנסה לנפש שמזכה בהנחה. המחקר האמפירי מראה כי התוספת בהוצאות למשק בית בגין נפש נוספת הולכת ופוחתת, על הילד הראשון משק הבית נאלץ להגדיל את הוצאתו החודשית ביותר כסף מאשר על הילד השני שמתווסף למשפחה. אך בהנחות לארנונה המבנה הזה לא נשמר, משק בית עם ארבע נפשות יזכה להנחה של לכל היותר 60% אם ההכנסה הממוצעת לנפש תעלה על 1430 שקל, ואילו משק בית עם שבע נפשות ומעלה יוכל לזכות להנחה של 70% אם ההכנסה הממוצעת לנפש תגיע ל־1720 שקל.

אך הכשל המשמעותי ביותר הוא העובדה שאין בכל ההנחות לארנונה התייחסות למיצוי כושר ההשתכרות. זה מה שהפך את ההנחות לארנונה כבסיס נוח כל כך לש"ס להעברת כספים, מדובר בשריד נדיר להטבה שניתנת ללא בחינה של מיצוי כושר תעסוקה.

משפחת הכשלים השנייה פחות מדוברת ועדינה יותר, וקשורה לכך שאת ההנחות מעניקות הרשויות המקומיות ולא רשות המסים. מדובר בגופים נוחים בהרבה לאזרח שמבקש שלא לדווח באופן כן על הכנסותיו. רשויות מקומיות לא מורגלות, לא מעוניינות ואף לא תמיד מסוגלות לאמת את הדיווחים של התושבים. בהתאמה, ניתן לשים לב כי בגלל שההנחה ניתנת על ידי הרשויות המקומיות ישנם הבדלים בדרישות המסמכים בין רשויות שונות, הבדלים אלו מביאים לכך שיש רשויות שבהן קל יותר לא לדווח באופן מלא על ההכנסות. הדבר אף קל יותר למי שהכנסותיו הן ממלגות ומתמיכה משפחתית או ממקורות לא רשמיים אחרים, אשר קשות במיוחד למעקב ונפוצות מאוד במגזר החרדי. כך למעשה, זכאות להנחה של 70% בארנונה היא נקודת משען חלשה למדי כדי להסיק באופן ודאי על מצב כלכלי, ובוודאי שיש קושי לקבוע כי מתקיים אי ביטחון תזונתי.

מפת ההנחות בארנונה מורכבת מכיוון שהנתונים לא מאפשרים לדעת כמה מבני הרשות זכאים להנחה של 70% ומעלה, המזכה בתלושי המזון, וכמה להנחה פחותה ממנה. גם הנתון על יחס הגבייה לא מלמד באופן מדויק על שיעור הזכאים להנחה, שכן ייתכן שהגבייה הנמוכה מלמדת על יכולת גבייה נמוכה של העיר. עם זאת, נתוני הלמ"ס מאפשרים לראות מהו היקף ההנחות שניתנו בכל רשות מסך חיוב הארנונה למגורים.

את הרשימה מובילות רשויות בדואיות דוגמת שגב-שלום וערערה עם 71% ו־96% הנחה מסך החיוב בארנונה למגורים. אחריהן ניתן למצוא את מודיעין עילית (65%), רהט (61%), שדרות (55%), רכסים (52%), אום אל פאחם (50%), ואת בני ברק, עמנואל, סחנין, ומצפה רמון (46%). ערים אלו כוללות את האוכלוסיות החלשות בישראל: ערבים, חרדים ופריפריה. עם זאת, מבנה ההנחות בארנונה מעוות, קל לרמות אותו, הוא לא אחיד, לא הוגן, ולא מתכתב עם מדיניות הרווחה הכוללת השואפת לתמרץ יציאה מעוני. למעשה, עמדת כלכלנים רבים בישראל היא שיש לבטל את מנגנון ההנחות בארנונה לחלוטין ושהמדינה תגדיל את הקצבאות למי שהוכר כראוי לתמיכה.

לאחרונה הדיון סביב תלושי המזון הלך לפינות המשפטיות שדנות בשאלת השיוויון: האם הכסף שיחולק במנגנון שלא מפלה קבוצות חלשות אחרות. זו שאלה חשובה וההתנגדות של משרד הפנים לתיקון העיוותים הללו באופן מלא ראויה לכל גינוי, אך הבעיות המהותיות שחושפים תלושי המזון הן בראש ובראשונה העמקת מגמת הזרמת הכסף הממשלתי באופן לא יעיל ולא מקצועי, שמעודד תלות ממשלתית, תוך כדי הסתמכות על מבנים מעוותים מלכתחילה.