המאבק בוקנין עובר לדירקטוריון דואר ישראל

1. דבש המינויים - וקנין התגלה כסרבן לחלוקה מופקרת של ג'ובים ומשכורות

סיפור הדחת מישאל וקנין מראשות דירקטוריון הדואר בידי השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם נבחן כעת בבג"ץ. בפרשות הסבירות והנבצרות, התוודעו השופטים לטיבה ואופייה של ממשלת ישראל הנוכחית, וזה הקל עליהם להבין לעומק גם את מהותו של הסיפור הזה. להבין, ולהגיע לתוצאה חד־משמעית: להמליץ לשרים לסגת מההדחה. בחמישי הקרוב אמורים שר התקשורת קרעי והשר הממונה על רשות החברות אמסלם להשיב לבג"ץ. אם יסרבו להצעה־שאין־לסרב־לה, יכתבו השופטים יצחק עמית, דוד מינץ וחאלד כבוב פסק דין שמן הסתם לא ינעם לשרים. במיוחד כשיסכימו עליו כולם: גם עמית מהקוטב הליברלי בבג"ץ, גם מינץ מהקוטב השמרני, וגם כבוב, שכל הטריקים והשטיקים בעולם התאגידי הם מומחיותו הגדולה. "מתעורר חשד שמא חילופי השרים הם שהביאו להחלטה להחליף את היו"ר כי הוא מונה על ידי שר בממשלה הקודמת", אמר כבוב בדיון.

וקנין מונה ליו"ר דירקטוריון הדואר בידי שר התקשורת יועז הנדל. די בעובדה שהנדל חנה אז פוליטית בקרבתו של גדעון סער כדי להדליק ביקום הביביסטי, מיאיר נתניהו ומטה, את הלהט לסלק אותו. וקנין הצדיק את הלהט הזה, אבל לא מהכיוון של סער שדווקא לא שש למינויו, אלא מכיוון אחר לגמרי. וקנין התגלה כסרבן מובהק לחלוקה מופקרת של ג'ובים ומשכורות. סרבנות שהשתלבה היטב במשימה שהוטלה עליו: לייעל את הדואר כדי להצילו ולמקסם את ערכו לקראת הפרטה. משימה שהתנגשה חזיתית עם הסנטימנט הוותיק של הבייס הליכודי, שאמסלם הוא דוברו המובהק: חברות ממשלתיות הן כוורת שחברינו ומקורבינו אמורים לרדות ממנה דבש בנדיבות. או לפי דוקטרינת מירי רגב: למה לנו חברות ממשלתיות אם אנחנו לא שולטים בהן.

2. אתנן השדרוג - כך ישודרג מנהל בתפקיד ובשכר על אותה עבודה בדיוק

לדוגמה, הסיפור הבא: בתחילת דרכו כיו"ר הרשות בדק וקנין כמה סמנכ"לים מכהנים בה. לתדהמתו גילה שמדובר בלא פחות מ־13. כשבדק מול חברות אחרות, גילה שמדובר בשיא. ולהזכירנו, לא מדובר בחברה מסדר הגודל של גוגל או חברה משפחתית שצריך למנות את כל הדודות ובני הדודים לסמנכ"לים. מדובר בחברה ממשלתית שמיועדת להפרטה. ולמה שבר הדואר את השיא הזה? ככה זה כשלוקחים מנהל תחום משני שמרוויח 17 אלף שקל בחודש ומשדרגים אותו לסמנכ"ל ב־42 אלף שקל. על אותה עבודה בדיוק. כך מונה ראובן מרדכי ממנהל סיכונים לסמנכ"ל סיכונים. ומרדכי היה בין המתוסכלים שהבטיחו לווקנין שיבוא יומו — כשיתחלף השלטון, יחליפו גם אותך.

דינמיקה זו של שדרוג ג'ובים ומשכורות מתכתבת היטב עם מדיניות השרים והמשרדים המיותרים והלא נחוצים בממשלה. לוקחים תחום כמו "מורשת", למשל, שראוי להיות אגף במשרד החינוך, משדרגים אותו כאתנן פוליטי למשרד ממשלתי בראשות שר, עמיחי אליהו במקרה זה. קרעי ואמסלם מבקשים כאן למחוק את ההבדלים בין הממשלה לבין חברה ממשלתית. שתיהן, עבורם, הן מכרה זהב לג'ובים ומשכורות. ג'ובים מיותרים ומשכורות מנופחות.

מימין: שופטי בג"ץ חאלד כבוב ויצחק עמית. "מתעורר חשד שמא חילופי השרים הם שהביאו להחלטה להחליף את היו"ר" | צילום: אתר בתי המשפט

3. סיכול ההפרטה - התנגשות בין ההפרטה כאינטרס של המדינה לאינטרס המפלגה

"האם זה חכם לזרוק יו"ר דירקטוריון בשלבי הפרטה מתקדמים?", תהה השופט עמית במהלך הדיון, "זה נראה לי לא חכם. סוף מעשה במחשבה תחילה. תחשבו מה יהיו התוצאות".

לא רק וקנין מסכן את בזיזת הג'ובים והמשכורות, גם הליך ההפרטה. העברת חברה ממשלתית מידי הממשלה לידיים פרטיות תשלול מידי קרעי ואמסלם את מכרה הזהב הזה לכריית ג'ובים ומשכורות למקורבים. הנה לכם התנגשות חזיתית בין ההפרטה כאינטרס של המדינה אל מול ההפרטה כאינטרס של המפלגה. קרעי ואמסלם מעולם לא הסתירו את סדרי העדיפויות שלהם — המנהיג, המפלגה ורק אחר כך המדינה.

כל הגורמים המקצועיים — מהדירקטוריון, דרך רשות החברות הממשלתיות ועד לראשי האוצר (ראש אגף תקציבים, החשב הכללי והמנכ"ל) — קבעו שווקנין הוא סיפור של הצלחה בהבראת החברה והכנתה להפרטה. הצלחה שמוערכת בכ־300 מיליון שקל. ההצלחה נזקפת לזכותם של היו"ר והמנכ"ל דוד לרון שעובדים בשיתוף פעולה מלא, מציאות שאינה שכיחה בחברות הממשלתיות. אחת התקלות שקרעי לא ציפה להן היא הודעתו של לרון שיתפטר אם וקנין יודח. התנהלות שגם היא אינה שכיחה בסיטואציות כאלה. המשמעות היא שסיכול היו"ר הפך גם לסיכול המנכ"ל, וזו הכפלת הבשורה הרעה לחברה לקראת הפרטה.

את דבריו של עמית לגבי הסיכונים לתהליך ההפרטה ניתן לפרש גם כתמרור אזהרה — לא רק לשרים, אלא גם לדירקטורים שנשתלו על ידיהם לאחרונה בדירקטוריון: מרדכי מרדכי, ששון חדד ויפעת בן חי שגב שגילתה שיש שכר ותגמול להיפוך עדותה לטובת נתניהו בתיקי האלפים. קרעי ואמסלם מנסים כעת להבטיח לעצמם רוב באמצעות מינויים מהסוג הזה. סוג של "עוקף בג"ץ" — מה לא יצליח בבג"ץ, אולי יצליח בדירקטוריון — הקמת רוב להדחת וקנין.

וקנין ופרקליטו עו"ד גיורא ארדינסט נערכים גם לחזית זו שצפויה להגיע לאחר הבג"ץ. לרשותם כמה כלים משפטיים שנועדו להרתיע את הדירקטורים מלממש את תוכניתם של השרים. בין היתר, באמצעות חשיפתם לסיכונים משפטיים בגלל פגיעה בחברה ובתהליך ההפרטה. גם הדירקטוריון, גם רשות החברות הממשלתיות וגם בכירי האוצר קבעו כבר שההדחה פוגעת בשתי הקטגוריות האלה, שיכולות לחזור כבומרג משפטי אל ראשיהם של הדירקטורים.

אגב הפרטה, נרשמו כבר מועמדים לרכישת הדואר. בהם הקרנות פורטיסימו ואייפקס, האחים וייל והפניקס, אפריקה ישראל, דלק ישראל, ניאופרם של דוד פורר, אוברסיז קומרס וכמובן רמי לוי שכבר מתכנן סניפי דואר בסניפי שיווק השקמה. אחרי שנכנס לענפי התעופה והסלולר, אולי יהיה לרמי לוי גם בנק, בנק הדואר אומנם — אבל בנק.

4. "בשר מבשרם" - איך זה ששרי הליכוד מדיחים דווקא דתי, מזרחי ומצליח?

אחת התהיות שעלו בשולי הסיפור הזה היא למה קרעי ואמסלם נחושים כל כך להדיח "בשר מבשרם". וקנין הוא לא פחות דתי מקרעי, ולא פחות מזרחי מאמסלם. הוא נולד באשדוד לעולים ממרוקו, חובב פיוטים שיזם את הפרויקט המפואר "סיור הסליחות". והוא בעיקר סיפור של הצלחה אישית וכלכלית. בעולם התקשורת (לשעבר ב”גלובס” וב”ידיעות אחרונות”), בשוק הפרטי, במגזר הציבורי. ובכן, ההסבר האפשרי הוא שווקנין לא מסכן רק את מכרה הזהב של חלוקת הג'ובים בחברות הממשלתיות, הוא מסכן גם את תיאוריות הקורבן המזרחי שנרמס תחת ההגמונים האשכנזים. תיאוריות שנמתחות מאבישי בן חיים ועד לדודי אמסלם. וקנין מפריך את סיפור מסכנותם וקורבנותם של המזרחיים, במיוחד אלה שיודעים, כמוהו, לקחת את גורלם בידם, ללמוד, להשתלב ולהוכיח שאין גבולות להתקדמותם ולהישגיהם. לכן, אין איום גדול על אמסלם מאשר אנשים כמו וקנין, ולכן אך טבעי שיסוכל דווקא בידי שני השרים האלה. אגב, אמסלם התגלה כפחות נחוש מקרעי להיפטר מווקנין, אבל הוא לא האיש שיתייצב נגד חבר, ובמיוחד לא נגד אינטרס פוליטי־מפלגתי. ההדחה התאפשרה רק לאחר שרשות החברות הממשלתיות עברה משליטת האוצר לאחריות אמסלם. השלמת המהלך הביאה לפיטוריה של מנהלת הרשות, עו"ד מיכל רוזנבוים, שתמכה וגיבתה את וקנין. השלמת המהלך איפשרה את ההדחה, כשאמסלם צירף את חתימתו לקרעי. לרוע מזלם, נשללה מהם ההזדמנות להשתלח באיזה פריבילג "צפונבון" אשכנזי. הזדמנות ששלל מהם השר הנדל כאשר מינה לתפקיד את וקנין.