ללא דיור, תוכנית החומש בירושלים המזרחית תיכשל

בימים אלו צפויה הממשלה לקיים דיון נוסף בתכנית חומש חדשה לצמצום פערים חברתיים כלכליים ופיתוח כלכלי בירושלים המזרחית לשנים 2023-2028 בהיקף של לפחות 2 מיליארד שקל.

בשונה מתכנית החומש הקודמת (2019-2023), התוכנית הנוכחית עתידה לכלול, לראשונה, פרק בנושא תכנון. אלו חדשות מעודדות, במיוחד על רקע מצוקת הדיור הקשה בירושלים המזרחית. אולם, כדי לא לחזור על טעויות עבר שנעשו בתחום התכנון במזרח העיר, נדרש כעת שינוי של 180 בגישה של גורמי המקצוע, עיריית ירושלים בראשם, כדי להבטיח שתכנית החומש לא תהיה עוד בבחינת אותו הדבר אלא תיתן מענה אמיתי לצרכי השטח.

מעט רקע: הפערים החברתיים והכלכליים בין ירושלים המזרחית והמערבית הם תוצאה של הפליה ארוכת שנים בתכנון ובהקצאת משאבים. כדי לסגור פערים אלו, ממשלת ישראל קיבלה ב-2018 החלטה היסטורית להשקיע באופן חסר תקדים בפיתוח חברתי כלכלי של ירושלים המזרחית. לצורך זאת, אושרה תכנית חומש לשנים 2023-2019 בהיקף של 2.1 מיליארד שקל, שכללה תקציבים משמעותיים בתחומי התחבורה, החינוך, השכלה גבוהה והתעסוקה, ואכן, בחלק מתחומים אלו נרשמה התקדמות בשנים האחרונות. אולם, מה שהעיב על אותה התקדמות היה ההחלטה שלא לתקצב את תחום התכנון.

בירושלים, נחשב תחום התכנון לבסיס מפלה בין מזרח למערב העיר, למשל, רק בעשור האחרון אושרו תוכניות מתאר הכוללות אלפי יחידות דיור בשכונות הישראליות במערב ובמזרח העיר לעומת מאות אחדות בלבד בשכונות הפלסטיניות. על בסיס הנחת היסוד לפיה לאופי התכנן, היקפו ולאופן חלוקת קרקעות השפעה קריטית על תנאי חיים, ההפליה בתחום הדיור בירושלים המזרחית מהווה מקור מרכזי גם לפערים כלכליים וחברתיים בין השכונות משני צידיה של העיר. הנתונים על תחולת העוני בעיר מעידים על כך. ירושלים היא עיר ענייה ובשנת 2022 38% מאוכלוסייתה חיה מתחת לקו העוני. אך גם בה יש עניים ועניים יותר. 32% מהיהודים עניים לעומת 61% מהתושבים הפלסטיניים.

נכון, החל מתחילת שנות ה-2000 וביתר שאת בעשור האחרון, עם ובלי קשר לתוכנית החומש, המדינה והעירייה משקיעות יותר בתכנון ופיתוח בשכונות הפלסטיניות: בתי ספר, גינות משחק, אזורי תעסוקה וכבישים. זה כמובן צעד מבורך, אולם הוא חלקי ביותר, שכן הוא מתעלם מהצורך האמיתי בתכנון מגורים עבור התושבים המשוועים לכך. בתחום זה, מרבית התוכניות שיוזמת עיריית ירושלים אינן ישימות. זאת, מפני שהיא משאירה לבעלי קרקע פרטיים לקדם תוכניות מתאר מפורטות וסטטוטוריות (אך קטנות) שמתוקפן ניתן להנפיק כמות מוגבלת של היתרי בנייה, בעוד שהיא עצמה מקדמת, לרוב, 'תוכניות-אב', שהן למעשה מסמכי מדיניות, שלא ניתן לבנות מתוקפן.

במקרה של ירושלים המזרחית, 'תוכניות אב' משרתות את העירייה. הן מייצרות תחושת עשייה ומספקות מספרים מרשימים שאפשר לפרסם. כך, למשל, לפני מספר שבועות התפאר ראש עיריית ירושלים בפני צעירים, אותם פגש במנהל הקהילתי בשכונת בית חנינא, בעשרות אלפי יחידות דיור חדשות הצפויות להיבנות בשכונות הפלסטיניות בעיר. אלא שהוא לא טרח לציין שמדובר במספרים תאורטיים במרביתם שנלקחו ממסמכי מדיניות בלבד, שהעירייה אינה מחוייבת להן ושהדרך בין המספרים שהציג לבין בנייה בשטח, ארוכה ובעיקר רצופת מכשולים.

מכשולים אלו אינם מקריים. למדינה ולעירייה קל לתכנן ולפתח תחומים שלא עוסקים בדיור לתושבי העיר המזרחית. קל להן לקדם אזורי תעסוקה, או מרכז עסקים ראשי ובלבד שלא יכלול נפחי בנייה משמעותיים למגורים. זו כנראה הדרך הקלה ביותר להראות יוזמה ובמקביל להימנע ממהלכים העלולים לפגוע באינטרסים פוליטיים ומדיניים אחרים, שהם הפוכים ב-180 מעלות מהצורך לדאוג באופן מלא וכן לרווחת תושבי ירושלים המזרחית, ובעיקר לקורת הגג שמעל ראשיהם.

אין זה מספיק לתכנן מבנים או שטחים ציבוריים ובעיקר אין זה מספיק לתכנן על הנייר. נחוצות תכניות מתאר מכוונות דיור בשכונות המזרח-ירושלמיות. כאלה שתהיינה מפורטות, מוסכמות ומותאמות לצרכי התושבים. לשם כך נחוצים תקציבים ממשלתיים גדולים. תכנית החומש החדשה היא הזדמנות פז לתת מענה לצורך זה – בעיקר באמצעות עידוד וסיוע ליוזמות תכנון שמגיעות מהשטח. רק כך מהלך לפיתוח כלכלי חברתי של ירושלים המזרחית יהיה שלם ובעל פוטנציאל להשיג את מטרתו.

אפרת כהן בר היא אדריכלית ומנכ"לית שותפה בעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון