חנה קנייזבה מיננקו, זכתה במדליית ארד בקפיצה משולשת באליפות אירופה במינכן | AP
תור הזהב של המדליות: מה הוביל את ישראל לרצף של הישגי ספורט
ההעפלה לפסגה העולמית של ספורטאים ישראלים בענפים מגוונים, מהתעמלות אמנותית ועד שחייה וריצה, מעידה על נקודת מפנה ברמת המקצועיות המקומית; הוצאת עסקנים פוליטיים מהזירה ובניית שיטות אימון ארוכות טווח הן כמה מהסיבות שהובילו לכך, אבל גם אין לשכוח את הדרתם של המתעמלים הרוסים; הבעיות שנותרו: מיעוט מועדונים והטלת עול כלכלי על ההורים
אם בעבר מדליה אולימפית היתה בבחינת מושג רחוק עבור ישראל, נראה שבשנים האחרונות ההישגים האולימפיים המגוונים של ספורטאים ישראלים מעידים על איזושהי נקודת מפנה בתחום. ליחסי הציבור הטובים ביותר זוכה כמובן ענף ההתעמלות, שבשנה וחצי האחרונות הבריק עם שמות כמו לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט, אך גם ענפים פחות זוהרים, כמו ריצה, שחייה, טקוונדו וכדור מים, רשמו בשנים האחרונות קפיצת דרך משמעותית, ומעידים על השינוי הטקטוני שאולי מתרחש בענף הספורט שבאופן מסורתי ישראל נחשבה בו לחוליה חלשה.
שרית שנער, מנכ"לית איגוד ההתעמלות, מספרת בהתלהבות על הסיור שערכה באגודות ההתעמלות מדרום עד צפון עם יו"ר איגוד ההתעמלות החדש אבי שגיא. "זה היה רעיון שלו", מספרת שנער, לשעבר כוכבת נבחרת ישראל בכדורגל. "עברנו ב־97 אגודות התעמלות בישראל, מקריית שמונה ועד אילת, וראינו איך ישראלים מתגברים על קשיים ומוציאים מעצמם יותר. יש כאלו שמתאמנים באולמות ספורט, יש כאלו עם מקלט של 5 מטר על 5 מטר. ברור לכולם שאין מספיק מקומות. יש רשימת המתנה גדולה לכל אגודה ולכל חוג. אבל יש אהבה גדולה לספורט הזה".
לדבריה, קיים "בסיס הולך וגדל של עשרות אלפי בנות ובנים שנרשמו לחוגי התעמלות, התעמלות מכשירים והתעמלות אמנותית. הם מתחרים איפה שיש. המאמנים והמאמנות שלהם זכו לקורסים ברמה גבוהה יחסית, חלקם חובה לפי חוק הספורט".
הזינוק במספר הנרשמים לחוגי ההתעלמות השונים באגודות בארץ הוא תוצאה של ההצלחות הכבירות בענף: דולגופיאט זכה במדליית הזהב באולימפיאדת טוקיו האחרונה, ואשרם, המתעמלת האמנותית שזכתה בזהב גם היא באותה אולימפיאדה, הוכיחה לבאות אחריה שזה אפשרי. העובדה שמדובר בדוגמאות חיות, מקומיות, שהתאמנו בישראל והצליחו בתנאים הנוכחיים עם מאמנים ישראלים להגיע רחוק מחזקת את האמונה אצל הילדים שהשגת החלום היא אפשרית, ודוחפת עוד ועוד להיכנס למעגל הספורט.
"אנשים באים והם רואים בסוף הדרך שלהם את ההצלחה", אומרת שנער. "היום זה ממש תור הזהב. מה שקרה בטוקיו ילווה אותי לכל החיים. גם אם זה לא היה קורה, ולא היו שתי מדליות מזהב. אני מוקפת ביום־יום באנשים שמאתגרים אותי ודוחפים אותי לקצה, כדי שהם יקבלו את התשתית הכי טובה להצלחה. וכשיש את ההצלחה הזו, אנחנו מקבלים כסף על ההישגים, שהולך לספורטאים שלנו, למעטפת שלהם וגם לפרויקטים ארוכי הטווח שלנו".
ההצלחה הזו באה לידי ביטוי במספרים בשטח. אם לפני חמש שנים היו רשומים באגודות ההתעמלות מכשירים ואמנותית כ־4,200 ספורטאים תחרותיים, המספר הזה זינק ב־40% לכ־6,000. גם הזכיות במדליות בענף הג'ודו יצרה עניין ומוטיבציה בקרב ילדים שהניעו את הענף קדימה.
אלא שענף ההתעמלות, ששואב אליו עוד ועוד ילדים לספורט שמוציא עוד כוכבים וחוזר חלילה, הוא רק חלק מהסיפור של הספורט הישראלי בשנים האחרונות. הספורט הישראלי חווה בשנים האחרונות הצלחות גם בענפים פחות זוהרים, נטולי מודלים לחיקוי: למשל בענף הריצה לונה צ'מטאי־סלפטר זכתה במדליית ארד באליפות העולם באורגון (מרתון) ובמדליית ארד באליפות אירופה במינכן (10,000 מטר); ובספורט כדור המים נבחרת הנשים זכתה במקום השישי באליפות אירופה והעפילה לאליפות העולם; כך גם הזכייה ההיסטורית של חנה קנייזבה־מיננקו במדליית ארד באליפות אירופה במינכן בקפיצה משולשת; אנסטסיה גורבנקו שזכתה במדליית זהב באליפות אירופה בשחייה ב־200 מטר מעורב אישי; אבישג סמברג עם מדליה אולימפית בטוקיו בטקוונדו; ואפילו נבחרת הנוער של ישראל בכדורגל הגיעה להישג חסר תקדים וזכתה במדליית כסף באליפות אירופה עד גיל 19.
משהו קורה בספורט הישראלי, והוא עמוק יותר ממעגל הצלחה מקרי שמביא איתו נהירה של ילדים לענף שגורר גידול בתקציבים והשקעה חוזרת בספורטאים מצטיינים שמביאים הישגים. ההצלחה של הספורט הישראלי היא תולדה של ניהול מקצועי וקשוב באיגודים המחובר לשטח, מאמנים איכותיים, מקצועיים ומחויבים שמביאים את הספורטאים שלהם להישגים, שיטת מימון (שעוד יכולה להשתדרג בצורה מהותית) ובנייה של תוכניות עבודה ארוכות טווח המאפשרות לספורטאים להתפתח לאורך זמן. זה לא קורה בכל האגודות, בטח לא בכל הענפים, אבל כבר אפשר להתחיל לדבר, גם אם בזהירות המתבקשת על שיטה.
עם הכסף והיעדים השאפתניים, איגודים נאלצו להעלות את רמת המנכ"לים והמנהלים. כשיש יעדים אי אפשר להניח את העתיד הכלכלי של האיגוד בידי עסקנים או מקורבים. אנשי מקצוע רציניים נכנסו לאיגודים, וקיבלו חיזוקים בדמות קורסים מקצועיים.
בוועד האולימפי יעל ארד התחילה לקדם התמקצעות בניהול ספורט עם קורסים כגון קורס דירקטוריות, ולאיגודים הגיעו אנשי ניהול איכותיים. אמיר טיטו, למשל, מנכ"ל איגוד השחייה לשעבר, הוא בעל תואר יוקרתי במינהל וטכנולוגיית ספורט באוניברסיטת ז'נבה בשווייץ בשיתוף המכון הטכנולוגי השוויצרי, אוניברסיטת לוזאן והוועד האולימפי הבינלאומי (והוא עצמו עבד במסגרת התואר עם פרופ' ביל ג'רארד, אחד מהאנשים שליוו את בילי בין, אחד ממנהלי הספורט הבכירים בעולם והדמות המרכזית בספר ניהול הספורט הגדול ביותר, "מאניבול"). כך שאיש כמו טיטו הביא לישראל הרבה מאוד ידע בניהול ספורט.
שרית שנער, למשל, למדה ב־West Texas A&M University ובאוניברסיטת בן־גוריון, עבדה כעוזרת למנהל בית הספר למאמנים במכון וינגייט, ניהלה את אליפות אירופה בהרמת משקלות, ניהלה את אגף תחבורה באליפות אירופה לנבחרות צעירות בכדורגל, היתה שותפה לגביע הפדרציה בטניס, וכיום, כאמור, מנכ"לית איגוד ההתעמלות. גם היא דמות שהפכה ליותר ויותר דומיננטית בספורט ההישגי בישראל.
רויטל כהן גלוסקא, מנכ"לית איגוד הכדור מים, היתה שחקנית ומאמנת; נועה שמידע, מנכ"לית איגוד הטקוואנדו, היתה לוחמת ומאמנת; גל לוי, מנכ"ל האתלטיקה, הוא בעל תואר בניהול, ובמשך שנים חי את עולם הריצה הישראלי כאיש מקצוע ומנהל. עדי ביכמן היא שחיינית אולימפית שהשתתפה באולימפיאדה סידני 2000, וכיום היא יו"ר הוועדה המקצועית של הוועד האולימפי ומנהלת תחום הספורט בקריה האקדמית. טיטו היה מאמן כדורסל, ושנער, כאמור, היתה שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל.
כשיש באיגודי ספורט מנהלים ומנכ"לים איכותיים עם זיקה לספורט והרבה ידע מעולם הספורט, קורים דברים טובים. "אחת הסיבות להצלחות היא שהאיגוד כבר לא פוליטי", אומרת שנער. "בסופו של דבר עניין של אמון ודרך. בספורט תמיד כולם חושדים בכך כי הרי יש לך אינטרס סמוי, אבל אני הגעתי מחוץ להתעמלות. באתי מהכדורגל בכלל. התרחקתי מכל אינטרס. אני לא סמכות מקצועית בהתעמלות, ולכן ההחלטות שלי קשורות אך ורק לניהול. כך שחברות הצוות של האיגוד מאוד מיומנות, מאוד מנוסות. וזה מאוד ייחודי".
וכאמור, הרבה מהמנהלים היו ספורטאים ומאמנים בעצמם. מכירים את השטח טוב ויודעים מה צריך בכל שכבה.
"כשהתחלתי לעבוד כמאמן הלאומי בשנות התשעים קיבלתי 2,500 שקל בחודש", אומר גור שטיינברג, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בשיט והמאמן הראשון שהוביל ספורטאי ישראלי לזהב (גל פרידמן, אתונה 2004). "זו היתה עבודת סטודנט. כשעזבתי את איגוד השיט ב־2021, התפקיד כבר היה משמעותי הרבה יותר. עבודה רצינית עם צוות ושכר מכובד. הספורט הישראלי במקום אחר לחלוטין מאז".
יש הישגים שאפשר לקשור באופן ישיר לכך שרמת האימון עלתה בזכות רמת המאמנים. המאמנים האיכותיים נשארים בענף כי הם זוכים לשכר מכובד ותמיכה משמעותית מאנשי הניהול שאיתם. כיום בישראל יש מאמנים, ישראלים וזרים, שנחשבים לחלק מהמאמנים הטובים בעולם במקצועם: איתי מגידי, דן סלפטר, רוגל נחום (אתלטיקה), דייב מארש (שחייה), שני הרשקו, שאול סמדג'ה (ג'ודו), איילת זוסמן, אירה ויגדורצ'יק, סרגיי וייסבורג (התעמלות), דימיטריס מברוטאס (כדור מים) ואחרים. אף אחד מהם לא היה נשאר בספורט אם היה מקבל 2,500 שקל בחודש.
וייסבורג, למשל, הוא מאמן לא מוכר לציבור הרחב, אבל העבודה שלו בהתעמלות מכשירים אפשרה להצמיח כאן כמה מתעמלים ברמה הגבוה ביותר. המאמן, שמתוך 150 מתעמלים בהתעמלות מכשירים בישראל הוציא מעל ומעבר, הגיע לישראל עם ידע עצום שצבר כחבר נבחרת התעמלות מכשירים ברית המועצות ומאמן התעמלות מכשירים באוקראינה.
וייסבורג מחזיק בארבע מדליות באליפויות העולם: שתי מדליות כסף של ארטיום דולגופיאט ושתי מדליות ארד של אלכס שטילוב. בנוסף יש לו שבע מדליות באליפויות אירופה עם אלכס שטילוב, אחת מהן זהב, שתי מדליות זהב עם ארטיום ואחת עם אנדריי מדבדב. ובדיוק כפי שלמד בברית המועצות, הוא יאמן את הילד בן החמש שמתחיל את דרכו בהתעמלות מכשירים באגודה באותה רצינות שהוא מאמן את דולגופיאט. ככה בדיוק נוצרה המשכיות לא טיפוסית בהתעמלות הישראלית.
בניגוד לאופי הישראלי, שהפך את האלתור לשיטת עבודה, המאמנים ואנשי המקצוע הרציניים התחילו לעבוד לפי תוכנית, וזה לא עניין של מה בכך. "הדבר הכי בסיסי זה תוכנית עבודה. זה טריוויאלי ממש, אבל בישראל זה לא היה טריוויאלי הרבה זמן", אומר דני אורן, מנהל היחידה לספורט הישגי בוועד האולימפי ובמכון וינגייט. "אז עכשיו, בניגוד לפעם, יש לנו תוכניות עבודה מסודרות אחרי שנים שלא היו כאן תוכניות עבודה. יש תוכנית עבודה שנתית, רב־שנתית, תוכנית למיקרו, תוכנית למאקרו. גם בתור מאמן, גם בתור ספורטאי וגם בתור מנכ"ל של איגוד אתה חייב את זה. זה הבסיס".
אורן מוסיף כי את התוכניות הללו לא ניתן לייבא מחו"ל, והן חייבות להיות מותאמות לספורטאי הישראלי: "אני יכול לקחת תוכנית מעולם הספורט הגדול, אבל כל האינטראקציה האנושית כאן היא ישראלית. כשאני בהליך בחירת ראשי תחום ביחידה, אני מחפש את אותה התשוקה שיש בספורטאי. מחפש מסירות, מחויבות למטרה, יכולות אנושיות - דברים שקשה למדוד ומגיעים ממקום סובייקטיבי, הבנויים גם מהתאמה תרבותית".
בריצה, למשל, דן סלפטר מצא שותף של ממש לתוכנית העבודה שלו עם מנכ"ל האיגוד, חבר ילדותו גל לוי. הדינמיקה בין המאמן למנכ"ל היתה אחראית לחלק מההצלחה של הרצים הישראלים. "יש עכשיו הרבה ידע שהצטבר אצל מאמנים רבים שמיושם על ידי ספורטאים טובים, ויש פה החלטות ניהוליות שאפשרו את הדבר הזה", אומר סלפטר. "כיום יש מנכ"ל גל לוי , גדלנו ביחד, ובעצם הצמחנו ספורטאים לרמה שהם הגיעו. איך? דן מאמן, גל מתעסק בכל הדברים שמאמן לא צריך להתעסק בהם. הוא עושה את המלחמות, דואג לנו לתקציבים, דואג שיהיה למאמנים את השקט לעבוד כמו שאנחנו מאמינים. הוא עשה עבודה עמוקה בהיבט הזה. לא חוסך בכלום. אני דואג להכנות האידיאליות, הוא דואג שנתחשבן אחרי זה מה שנקרא. דבר שני, מה שעשינו בשנים האחרונות זה מחנות אימון קבוצתיים".
לתת לאנשי מקצוע לעבוד זה משהו שלא קרה בספורט הישראלי הרבה מאוד זמן. זה התחיל לקרות לאחרונה באיגודים מסוימים וזה עובד. זה מוביל אותנו ל"שיטת הנבחרות הישראלית", שיטה שאימצו לא מעט איגודים מקצועיים בעקבות ענף הג'ודו. "בענפים האולימפיים הענפים האישיים אימצו את ה־DNA של הג'ודו הישראלי", אומר דני אורן, "ושם חולמים אולימפיאדה, ולא רק להגיע לאולימפיאדה, אלא להצליח באולימפיאדה. אבל זה לא רק זה. זו גם העבודה בנבחרת בענף אישי. לנבחרות יש כוח - לא רק בזכות העבודה המשותפת והזרימה הרגשית שיש בנבחרת, אלא בעיקר משום שהישראלים יכולים לאמן הרבה מאוד טאלנטים ביחד והם נותנים כוח אחד לשני, דוחפים אחד את השני. בג'ודו ממש רואים את הכוח של הנבחרת, וזה משהו שלחלוטין גייסו בספורט האולימפי הישראלי ומשתמשים בו כדי לשדרג את האישי".
הג'ודו, בזכות שיטת עבודה מוכחת של משה פונטי, הוא סוג של ענף "עצמאי", שזוכה לתקציבים במשך שנים וזכה גם לעצמאות יחסית מפוליטיקות המאפיינות איגודים רבים אחרים (ופונטי יצר איגוד בלי אופוזיציה במובן הזה). זה גם מה שאפשר לו לעבוד אחרת.
שיטת הנבחרות לענפים אינדיבידואליים מעניקות לספורטאי הישראלי יתרון יחסי על מקבילו האירופאי. "הג'ודאים בנבחרות הגדולות מהירים, חזקים ואיכותיים יותר מאיתנו, הם תמיד יהיו", אומר שני הרשקו, מאמן נבחרת הג'ודו נשים, "אבל החיבור ביניהם לא טוב כמו זה של נבחרת שמתאמנת יחד, כי ספורטאים מהמדינות הכי גדולות מפוזרים בכל העולם ולא מתאמנים כך. הביחד הוא היתרון היחסי שלנו, זה הדבק שצריך, ההיכרות האינטימית, ההבנה, התמיכה וגם ההשראה, למשל כשכרם פרימו (ג'ודאית צעירה) מתאמנת עם ירדן ג'רבי, מדליסטית הארד מאולימפיאדת ריו דה ז'נרו. זה משהו חשוב שלא תקבל בהכרח במדינות אחרות".
בענפים רבים בישראל כמו ריצה, התעמלות ושחייה אימצו את הגישה הזו מהג'ודו, וכך ענף אישי הופך ל"קבוצתי". סלפטר מוסיף: "מבחינה ארגונית זה מאוד חכם לעשות מחנות משותפים. זה אומר כשאנחנו מתכננים למרתון, למשל, במטרה להביא הישג אישי והישג קבוצתי, אז אי אפשר להתפשר על איכות ההכנה. הבקרה היא מעל המאמנים. הצוות המקצועי מספיק מנוסה כדי, בעצם, לעבוד עם המאמנים. לתנאי חום נתכונן בצורה אחת, לתנאים אחרים בצורה אחרת, והכל בתוך המעטפת עם כישורי הניהול המקצועיים.
"היום יש רוגל נחום ואיתי מגידי, הם אנשי מקצוע, והם בניהול, ויש חשיבה לטווח הארוך. המצב האידאלי הוא שאנשי הניהול מבינים מה אנשי המקצוע רוצים לעשות ונותנים להם מנדט. סתם לדוגמה, בזמן הקורונה היתה בעיה להתכונן במרתונים ברחבי העולם. אז זרקתי לאוויר שצריך לארגן כאן בישראל מרתון איכותי, וגל לקח את הרעיון ורץ איתו קדימה. הפקה ברמה גבוהה מאוד. לא התעסקתי בזה מהרגע שזרקתי את זה לפועל. זה דורש כישורי ניהול והבנת התפקיד".
ובכל זאת, נעשו כמה דברים ברמה הממשלתית שעשויים להסביר חלק מההצלחה של הספורט הישראלי בשנה האחרונה. במשך שנים הכסף של הספורט הישראלי נוצר על ידי הטוטו וחולק על ידי הטוטו, ומשרד הספורט מנחה בלבד. לקח לא מעט שנים ולא מעט מאמץ של אנשי הספורט כדי לשנות זאת. הכספים של הטוטו כיום שייכים למשרד האוצר, והכספים מחולקים לפי אמות מידה שקבעו ועדות מקצועיות. כבר אין קבלת כסף ישירות מהטוטו, הכסף מגיע ישר ממשרד הספורט דרך הפילטרים של הוועדות המקצועיות ואמות המידה. למשל הישגים ברמה הבינלאומית מביאים יותר כסף, כך גם ריבוי משתתפים ברמת השטח, אם הענף הוא "מועדף" וכדומה.
אפשר להתווכח על אמות המידה, אבל מה שחשוב זה שהכספים כבר לא מחולקים על ידי הטוטו, ארגון הימורים שלא אמור לעסוק בניהול ספורט ונוהל, במשך שנים, על ידי עסקנים. אמות המידה הכתיבו לאיגודים צורת התנהלות מקצועית יותר.
כמו כן הרבה מאוד כסף נשאב לספורט ההישגי ומנוהל היטב גם על ידי הוועד האולימפי בישראל, מה שסייע בפיתוח "שפיץ" מקצועי שמקבל אימון מצוין וממומן על ידי המדינה. מאמנים מחו"ל, מחנות אימון בחו"ל, תנאי אימון טובים מאוד וגם פרסים כספיים נאים, מהגבוהים בעולם המערבי שמגיעים לכ־150 אלף דולר למדליית זהב. באירופה רק איטליה, סלובניה, לטביה ואסטוניה שילמו יותר מישראל לזוכי מדליות זהב. ישראל משלמת על זכייה במדליה בערך פי שניים מהפרס הצרפתי, פי שלושה מהפרס השוויצרי, פי ארבעה מהפרס ההולנדי, פי חמישה מהפרס הניו־זילנדי, פי שישה הפרס הגרמני, פי שמונה מהפרס האוסטרי. "הכסף צריך להיות מנוהל, לא רק מחולק", אומרת שנער. בשנים האחרונות הוא בהחלט מנוהל, והוא מנוהל טוב יותר, לפחות ברמה המקצועית.
אם נשים כדורסל, כדורגל וג'ודו בצד, כי הם מעט בצד בכל מה שקשור למבנה הספורט בישראל, אז בחינה מדוקדקת של ההצלחות הגדולות באתלטיקה והתעמלות מגלה תמונה די ברורה. ארטיום דולגופיאט הוא מאגודת מכבי תל אביב, המרתוניסטים מאורו טפרי, ימר גטהון ושאו איילה באגודת מכבי תל אביב, לונה צ'מאטי באגודת מכבי תל אביב, בלסינג אפריפה, אלוף העולם לנוער ב־200 מטרים באגודת מכבי תל אביב, דימה דוצנקו, זוכה מדליית הזהב בתרגיל המתח באליפות אירופה לנוער, ממכבי תל אביב, וגם ספורטאים בכירים אחרים שייכים למכבי תל אביב.
מבט על התקציבים של אגודות הספורט מגלה פער עצום בין מכבי תל אביב לכל שאר האגודות בישראל. מכבי תל אביב, בלי כדורסל וכדורגל, מנהלת תקציב של יותר מ־13 מיליון שקל בשנה האחרונה (2022), והוא גדל ל־18 מיליון שקל בשנה הבאה (2023). אם מורידים את הכדורסל, הכדורגל והכדוריד ממקומות מסוימים – אז כל שאר האגודות לא מגיעות לתקציב של 18 מילון שקל ביחד, וב־2021 קיבלו האגודות 10 מיליון שקל מהמרכזים כדי שיוכלו לשרוד. לדוגמה מכבי ראשון לציון בלי כדוריד עם תקציב של 1.7 מיליון שקל, והיא אחת הגדולות בישראל. זאת בעוד מכבי תל אביב מגלגלת עשרות מיליוני שקלים, מממנת פעילות ושכר של ספורטאים ומשלמת סכומים גדולים למאמנים לפני שהם מגיעים לסגלים ההישגיים של הוועד האולימפיים. בשאר המדינה האגודות במצב לא טוב מבחינה כלכלית. הן בטח לא במצב של להעניק לספורטאי 5,000-3,000 שקל בחודש ולסבסד לו מעטפת מקצועית ורפואית כמו שקורה במכבי תל אביב.
"האגודות מחוללות את הספורט. אין ספורט בלי אגודות", אומר דורון שיטרוק ממכבי תל אביב. "לצערי כיום אגודת הספורט מכבי תל אביב היא האגודה שמחזיקה את הספורט הישראלי. אין לחברים שלי בבאר שבע, למשל, גרוש על התחת. אני חושב שבמדליות האחרונות שאנחנו רואים הבנו את החשיבות של אגודת ספורט מאחורי הספורטאים. בסופו של דבר הישגים ברמה העולמית מתחילים הרבה מאוד שנים לפני שהספורטאים מגיעים לשפיץ. זה לגדל ספורטאים מגיל 5-6-7-8. התוצאות שלהם בגיל 16-17-18 וגם אחרי זה מהשקעה של עשר שנים לפחות בהם. החשיבות של גוף שעומד מאחורי ספורטאי בתהליך הקשה והסיזיפי של 8-10 שנים של טיפוס לרמה העולמית היא אדירה. בסוף הוא נהיה 'אולימפי' ויש מישהו שדואג לו מטעם המדינה - אבל עד אז הוא תלוי באגודות".
לפי שיטרוק, "אם פעם היו 1-2 ספורטאים ישראלים בטופ, אז פתאום אנחנו רואים 10-11-12, ולפי דעתי זה קשור בעיקר לכך שהפלטפורמה שהם מקבלים במכבי תל אביב התרחבה. זה הכוח. זה מימון של פעילות יום־יומית, מאמן, מתקנים כשאף אחד במדינה לא יודע עליהם. אני חושב שההצלחה היא 80% של האגודה, 20% של האיגודים והוועד האולימפי וכדומה. וככה זה צריך להיות, ה־80% מהכסף הציבורי צריך ללכת לאגודות שנמצאות בשטח. הן עושות את מרב העבודה. תנו את הכסף הזה להן, אז נראה הצלחה של כל המדינה. יש בפריפריה פוטנציאל מדהים". משיחות עם אנשי ספורט עולה כי הקשר בין משרד הספורט לאגודות רב־ענפיות כגון מכבי תל אביב כמעט ולא קיים, והוא מינימלי במקרה הטוב. אגודות הספורט ברחבי העולם הן התשתיות עליהן צומחת תרבות ספורט בריאה והישגית.
ההצלחות של הספורט הישראלי הגיעו אף שהשיטה היא טיפוח קבוצת עילית והזנחה של השטח. אפשר רק לדמיין מה היה יכול להיות כאן אילו היו משקיעים גם באגודות כפי שקורה במדינות אירופה. בישראל פעילות באגודות מסובסדת בעיקר על ידי תשלום הורים על חוגים לילדים, בעוד ברוב אירופה רוב הפעילות מסובסדת על ידי העירייה המקומית או המדינה. לשם השוואה, פעילות באגודת ספורט בתל אביב תעלה לילד כ־300 שקל בחודש, בעוד במקומות כמו אוסטריה, שווייץ או הולנד תעלה בין 5 שקל ל־90 שקל.
איציק בן מלך, אחד ממנהלי הספורט המקצועיים הראשונים בישראל ומייסד היחידה לספורט הישגי בישראל, טוען ש"המדינה מחדדת את השפיץ ובסוף לא יישאר עיפרון".
הספורטאים ההישגיים יכולים לקבל תנאים מצוינים, אפילו בהשוואה לעמיתיהם מחו"ל. לפי כמעט כל אנשי המקצוע בישראל והספורטאים עצמם, עד שהם הישגיים הם תלויים כמעט לחלוטין בהוריהם. "ההורים תמיד יספגו את העלויות ההתחלתיות עד שהספורטאי יהפוך לספורטאי הישגי", אומרת שנער. "אני הצלחתי בעיקר בזכות זה שההורים שלי השקיעו בי הרבה כסף", הודה אורי ששון, הג'ודוקא שהביא מדליית ארד באולימפיאדת ריו 2016. "הם השקיעו בי כסף לאורך הילדות. אני הצלחתי בזכותם, ואז הגיע הכסף של המדינה. משקיעים כאן במי שהצליח, בזמן שיש הרבה ספורטאים עם פוטנציאל שלא מקבלים את ההשקעה שהם צריכים ולכן לא מצליחים".
"תמיד צריך עוד כסף, תמיד הכסף מגיע אחרי ההישג", אומר בכיר בספורט הישראלי. "ההצלחה של הספורט הישראלי תלויה הרבה בהורים הישראלים שמוכנים להשקיע לא מעט כסף כדי שהילד שלהם יהיו ספורטאי בכיר".
אלא שהמימון הוא לא הסכנה היחידה שאורבת להצלחת הספורט הישראלי. סכנות גדולות יותר אורבות בחדרי הישיבות, במוחם של העסקנים, שרבים מהם מרגישים שאיבדו מכוחם לטובת אנשי ניהול צעירים או כאלו שיצאו מתוך הענף. באיגוד השחייה, למשל, החליטו להיפטר מטיטו המנכ"ל בלי שום סיבה או הסבר מניחים את הדעת. הסיבה האמיתית לכך, לפי אנשים בתוך האיגוד, היא "טיפשות וטמטום".
בעיה נוספת היא מחסור בתשתיות, פיזיות ואנושיות. "אחרי הזכייה במדליה של אבישג סמברג ראינו עלייה משמעותית בעניין בענף", מספרת נועה שמידע, מנכ"לית איגוד הטקוואנדו, "אבל למרות זאת זה לא ענף שזוכה לתקצוב יתר והאתגר הוא להפוך את העניין הרב הזה להמשכי. לספק מתקנים ברמה הגבוהה זה אתגר".
"חייבים אולמות ייעודים להתעמלות", אומרת שנער. "יש פחות מחמישה אולמות ייעודיים להתעמלות מכשירים בישראל, כולם במרכז, אין בצפון ואין בדרום. המדינה מתקצבת יותר הישגיות כרגע. בעבר ועדת לובצקי, ועדה ציבורית שמונתה על ידי שרת הספורט לימור לבנת, גיבשה אמות מידה שמטרתן להכפיל את מספר הספורטאים בישראל, בעוד ועדת הנדלר, שהחליפה את לובצקי, תעדיפה באמות המידה שלה ענפים מסוימים והישגים ספורטיביים, כמויות תוקצבו יותר, אבל הוחלט לזנוח את הרעיון מאלפים לאלופים".
"היום, מחוץ לתל אביב, כל הצלחה מקצועית בענף כלשהו תהיה תלויה בעיקר ברשות מקומית ובגחמה של ראש עיר, אם אין ספונסר כמו איזי שרצקי בקריית שמונה, למשל", אומר שיטרוק. "אם בעירייה כלשהי מחליטים לוותר על השקעה בספורט כלשהו, אז ברשות הזו הספורט הזה ימות. נקודה. אם איזי שרצקי עוזב את קריית שמונה, אין ילד אחד בקריית שמונה שיוכל לעשות ספורט מאורגן שם. יש פנומנים בישראל, צריך למצוא אותם, צריך תשתיות ספורט בשביל זה. התשתיות הן האגודות".
כל הגופים המוצלחים ביותר בספורט - אם אלו מדינות שמצליחות מעבר למצופה, מועדונים שזוכים ברוב התארים או קבוצות שמצליחות נגד הסיכויים - יודעים שאת ההצלחה צריך לנתח בדיוק כמו שמנתחים כישלונות. אז צריך להבין למה ישראל הצליחה במיוחד בשנה האחרונה.
"אולי עכשיו זה כבר נראה רחוק, אבל בזכות פייזר יכולנו לצאת יחסית מהר מהסגרים ולחזור לאימונים מהר יותר ממדינות אחרות", מסביר ד"ר ניב נחליאלי, יועץ ארגוני שמתמחה בניהול ספורט. "אירוע משבש זה היה גם הזדמנות לשני הרשקו להפגין אלתור ישראלי, הוא שיכן את הג'ודוקאיות בצמדים בבתיהן כדי שהן ימשיכו להתאמן ביחד בסגרים, ואף שוחח עם השכנים של תמנע נלסון כדי שישתפו פעולה למרות רעשי הנפילות בדירה מעליהם. גורם חשוב נוסף הוא הכלכלה הישראלית. בני נווה, איש מקצוע מהאתלטיקה הישראלית, העלה פוסט המתאר משוואה שקושרת את ההצלחה הישראלית לשער היורו. איך בדיוק? הרבה יותר קל לאיגוד האתלטיקה לממן מחנה אימונים איכותי באיטליה למשך זמן ארוך יותר כאשר היורו שווה 3.5 שקלים ולא 5 שקלים, פשוטו כמשמעו. בענפים רבים אחרים המימון נופל על כתפי ההורים, וחלקם לפחות תומכים בסכומי כסף נכבדים. הבעיה היא כמובן עם אותם צעירים בעלי פוטנציאל שלא זוכים לממש אותו בגלל היעדר תמיכה כלכלית.
"גורם חיצוני משמעותי נוסף שלא צריך להקל בו ראש נוכח הישגי הישראלים הוא ההוצאה של רוסיה ממעגל התחרויות בענפים שבהם היא מובילה וההשפעה הספורטיבית על אוקראינה ובלארוס בעקבות המלחמה. ניתן למנות עוד גורמים שמורידים את רמת התחרות ומאפשרים להגיע להישגים כמו סמיכות של חודש בין אליפות עולם לאליפות אירופה באתלטיקה, מה שגורם לספורטאי טופ להגיע לפחות תחרויות, ריבוי מסגרות תחרותיות (קונפרנס ליג וליגת האומות בכדורגל), הרחבת כמות הנבחרות המעפילות לטורנירים ורצון גופי הספורט השונים לארגן תחרויות נוספות להשלמת הפערים מתקופת הקורונה היוצר כמות תחרויות עצומה ועמה גם אפשרויות רבות יותר להישגים".
כדי שמעגל הניצחונות יימשך, ואם הספורט הישראלי שווה יותר מתמונת ניצחון של פוליטיקאי עם מדליסטית אולימפית, צריך לטפל בכל הסכנות שאורבות להצלחה. ישראל היא כבר מזמן לא מדינה קטנה ודלת משאבים, לא ברמת האוכלוסייה ולא ברמה התקציבית, ואין שום סיבה שלא בכל עיר ועיירה יוקמו מתקנים ראויים שינוהלו על ידי אגודות ספורט ובהם אלפי ילדים. בתוכם מסתתרים האלופים הבאים ולא פחות חשוב, כל אותם נערים ונערות שיאמצו את הספורט כדרך חיים גם כשיהיו בוגרים.